בג"צ 2534/97

תקציר

העתירות נועדו לערער על החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור תיקי חקירה נגד ראש הממשלה ושר המשפטים בגין טענות למרמה והפרת אמונים הקשורות למינויו של עו"ד רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. מהחקירות עלה כי ייתכן שראש הממשלה מינה את בר-און כדי לפייס את ח"כ אריה דרעי, שהיו לו אינטרסים במשפטו הפלילי, אך תמיכה ראייתית לא הספיקה להגשת כתב אישום. בית המשפט קבע אמות מידה משפטיות שונות להעמדה לדין, והדגיש כי כתבי אישום צריכים להתבסס על "אפשרות סבירה להרשעה". צוינה מורכבותן של ראיות נסיבתיות בתיקי הפרת אמונים, ונטען כי לא תמיד יש צורך בראיות ישירות להרשעה. למרות חשדות משמעותיים וספקות לגבי המניעים למינויו של בר-און, הראיות לא עמדו מעבר לכל ספק סביר ברף הנדרש להעמדה לדין. בית המשפט עמד גם על שיקול הדעת הרחב והעצמאות של היועץ המשפטי לממשלה בהחלטות מסוג זה והדגיש את היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית, אלא אם כן ניכר חוסר סבירות קיצוני. עם זאת, דעת מיעוט סברה כי יש די ראיות לכאורה כדי לפחות להוציא צו מותנה בעניינו של ראש הממשלה. בסופו של דבר החליט הרוב שלא להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ודחה את העתירות הן נגד ראש הממשלה והן נגד שר המשפטים. פסק הדין נגע בעקרונות רחבים יותר של שוויון בפני החוק ובתפקידו של שיקול הדעת התביעתי במשטר דמוקרטי.