ד"מ 9826-02-13

תקציר

התובע, שעבד אצל הנתבעת, תבע את האחרון בגין תשלומים שונים הקשורים להעסקתו, לרבות פיצויי פיטורים, תקופת הודעה מוקדמת, דמי מחלה, פדיון חופשות, דמי חגים ודמי נסיעה. נקודת המחלוקת העיקרית ביחס למרבית התביעות הייתה תקופת העסקתו של התובע, כאשר התובע טען כי עבד ברציפות מנובמבר 2011 עד דצמבר 2012, והנתבעת טענה מנגד כי ההעסקה פוצלה לשתי תקופות, דצמבר 2011 עד יוני 2012 וספטמבר 2012 עד אוקטובר 2012. גם היקף עבודתו של התובע ושכרו היו שנויים במחלוקת. בית המשפט בחן את הראיות והעדויות שהוצגו על ידי שני הצדדים. התובע הסתמך רבות על היתרי עבודה כדי לתמוך בטענתו לגבי תקופת ההעסקה, אך בית הדין מצא כי ההיתרים לא בהכרח תאמו את מועדי העבודה בפועל. ראיות הנתבעת, לרבות תלושי שכר, דוחות נוכחות וטופס 101, נמצאו תואמות יותר את תקופת ההעסקה בפועל. עוד ציין בית המשפט כי עדותו של התובע הייתה בדרך כלל בלתי אמינה ובלתי עקבית. בסופו של דבר, קבעה השופטת כי התובעת עבדה אצל הנתבעת מדצמבר 2011 עד יוני 2012, ובחודשים ספטמבר ואוקטובר 2012, בסך הכל שמונה חודשים לא רצופים. כתוצאה מכך, נדחו תביעות התובע לפיצויי פיטורים, תקופת הודעה מוקדמת ודמי הבראה, מאחר שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בנוגע לתקופת העסקתו ולשכרו היומי. באשר לפדיון חופשה, פסק בית הדין לטובת התובע ופסק לו 894 ₪, שכן נקבע כי לא ניתנה לו חופשה בפועל במהלך עבודתו. עם זאת, תביעות התובע לדמי חופשה ודמי נסיעה נדחו, שכן עדותו של התובע בנושאים אלה לא הייתה משכנעת, והוא לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. הנתבעת טענה גם לקיזוז בגין תשלום יתר של זכויות סוציאליות ואי מתן הודעה מוקדמת, אך בית המשפט לא קיבל טענות אלה. בסיכומו של דבר, נדחו תביעות התובעת ברובן, והנתבע חויב לשלם לתובע 894 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.2.2013 ועד למועד התשלום בפועל. בית המשפט לא פסק הוצאות לאף צד, ולשני הצדדים הייתה הזכות לערער על פסק הדין תוך 15 יום ממסירתו.