רת"ק 24666-10-18

תקציר

במקרה משפטי מורכב זה, בית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע קבע תחילה כי מתווך זכאי לדמי תיווך עבור ליווי עסקת מקרקעין למרות היעדר הסכם כתוב, תוך שהוא מציין את חוסר תום הלב של בעל הדירה כגורם מצדיק. על פסק הדין הוגש ערעור, שהוביל לערעור שהתמקד הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי. בית המשפט החליט מלכתחילה כי בעל הבית, למרות שלא חתם על הסכם תיווך בכתב כנדרש בחוק המתווכים במקרקעין, חייב לשלם למתווך בשל התחייבויות בעל פה וראיות לחוסר תום לב. המחלוקת העובדתית נסבה על השאלה האם היה הסכם בעל פה לתשלום אגרות, ואילו הוויכוח המשפטי עסק ביכולת אכיפתו של הסכם כזה ללא כתב. בערעור, ערערה ערכאת הערעור על פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, והדגישה את הדרישה החוקית להסכם כתוב לתביעת דמי תיווך, גם נוכח חוסר תום לב לכאורה. ערכאת הערעור הדגישה את חשיבותה של הדרישה הכתובה בחוק, תוך הדגשת עקרונות הגנת הצרכן ושיקולי יעילות. למרות שהכיר בחוסר ההגינות כלפי המתווך החרוץ, הגיע בית המשפט למסקנה כי קיום דרישות החקיקה הוא בעל חשיבות עליונה, ובסופו של דבר הביא לדחיית תביעת המתווך ללא כל שכר טרחה, שכן הפקודה קובעת בבירור כי ללא מסמך כתוב, מתווכי נדל"ן אינם יכולים לתבוע שכר טרחה. לפיכך התקבל הערעור, תוך דחיית התביעה והדגשת הדגש החקיקתי על הסכמים כתובים בחוזי תיווך, תוך חזרה על חובת בתי המשפט לעמוד בדרישות החוק.