ע"א 20678-10-20

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב האיזון בין זכותו של אדם לחופש ביטוי לבין זכותו של עורך דין להגן על שמו המקצועי. המערער במקרה זה הביע אכזבה וביקורת כלפי התנהלותו ותפקודו של עורך הדין המשיב במהלך הליך משפטי בו שכרה המערערת את שירותיו של המשיב. שאלת המפתח היא האם ביטויים אלה מהווים לשון הרע או מוגנים כדעות. על בית המשפט לפרש את הדברים באופן אובייקטיבי ולקבוע האם הם פוגעים בשמו הטוב של עורך הדין, ואם כן, האם מדובר בהבעת דעה או בתיאור עובדתי כוזב. ההודעות המדוברות, שנשלחו לצד שלישי, ביטאו את אכזבתו של המערער מתפקודו של עורך הדין, וטענו כי עורך הדין לא נערך כראוי וניהל את הדיון באופן לא יעיל. המערער אף ציין את אמונתו כי השופט נהג בעוינות כלפי עורך הדין. בית המשפט מכיר בכך שדברים אלה, אף שהם ביקורתיים כלפי תפקודו של המשיב, נובעים מהתרשמותו הסובייקטיבית של המערער מההליך המשפטי. בית המשפט מפנה למספר תקדימים משפטיים קודמים המדגישים כי מבחן לשון הרע אינו מבוסס על תחושותיו הסובייקטיביות של הפרט אלא על ההשפעה האובייקטיבית של האמירות על שמו הטוב של הפרט. עוד יודגש כי החוק מבחין בין פרסום עובדות לבין פרסום דעות, כאשר אלה משקפים תהליך חשיבה סובייקטיבי. במקרה דנן, בית המשפט מגיע למסקנה כי דבריו של המערער הם הבעת דעה הנובעת מהתרשמותו מההליך המשפטי. עוד יצוין, כי הדברים נשלחו לאדם עמו חלקה המערערת הקשר משפטי, המצדיק הבעת דעה זו על התנהלותו של עורך הדין. לפיכך, פוסק בית המשפט לטובת המערער, מקבל את הערעור ומבטל את פסק דינו הקודם של בית משפט השלום, אשר מצא את המערער אשם בלשון הרע. ההחלטה מחייבת את החזרת הסכומים שנפסקו בפסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר ומשחררת את הערבות שהוחזקה למערער. כתוצאה מכך, אין צו להוצאות, והערעור מצליח.