ע"א 590/88

תקציר

פסק הדין מתייחס לשתי חנויות בבניין בשכונת גילה בירושלים, שמטרתן הוגדרה בחוזה כ"לצורך מינימרקט" בלבד. המערערת, חברת בנייה שמכרה את החנויות, שלחה מכתב למשיבים, בו ציינה כי נמסר להם על ידי מהנדס העיר כי לא יינתנו רישיונות לחנויות כגון מינימרקטים ומרכולים, אלא אם כן הן נמצאות בקומת הקרקע. המשיבים, שהתכוונו להפעיל מינימרקט, שעו למידע זה וביטלו את החוזה הראשוני שלהם לחנות בקומה הראשונה, ובמקום זאת רכשו מהמערערת חנות יקרה יותר בקומת הקרקע. שנים לאחר מכן, התברר כי המשיבים יכלו בכל זאת לקבל רישיון לחנות בקומה הראשונה, והם תבעו את המערערת ואת העירייה בגין מצג שווא. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה נגד העירייה, אך פסק לטובת המשיבים נגד המערערת, ופסק למשיבים פיצוי בגין הפרש המחירים בין שתי החנויות. שני הצדדים ערערו על החלטה זו. בית המשפט העליון קבע, כי לא היה מקום לפסוק למשיבים פיצוי מלא בגין נזקיהם, שכן היה עליהם לאמת באופן עצמאי את המידע שמסר המערער, אשר התבסס על מקורות בלתי מהימנים. תחת זאת, חילק בית המשפט את האחריות שווה בשווה בין המערערת לבין המשיבים. בנוסף, בית המשפט לא מצא סיבה להטיל אחריות על העירייה, למרות תרומתה לאי הוודאות סביב מדיניות הרישוי. בית המשפט גם אישר את דחייתו של בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של שמאי המקרקעין של המשיבים בנימוק של ניחוש, אך מתח ביקורת על השיטה בה השתמש בית המשפט המחוזי לחישוב הנזקים, שהתבססה על שווי המכירה של החנויות. עם זאת, בית המשפט העליון בחר שלא להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף בנזקים, ובמקום זאת אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה, בהתחשב בכך שאומדן הנזק הסופי היה סביר. כתוצאה מכך נפסקו למשיבים מחצית מהפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי, ושני הצדדים חויבו לשלם למערערת את הוצאותיה, לרבות שכ"ט עורך דין בסך 4,000 ש"ח.