בר"ע 1020/00

תקציר

השחקן, שנפצע במהלך משחק של מכבי תל אביב ב-1995, תבע את המועדון על שכר שלא שולם, בטענה שהפרו התחייבות חוזית לבטח אותו. מכבי תל אביב ביקשה הקפאת הליכים, בהסתמך על סעיף בוררות בהסכם שלהם עם השחקן. בית המשפט המחוזי בתל אביב נעתר לבקשה. השחקן ערער וטען כי תניית הבוררות אינה תקפה וכי המשיבים, שגם שמם צוין בתביעה, אינם מחויבים לה. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי חוק הספורט וההסכם מחייבים להסדיר את העניין באמצעות בוררות, וכי נוכחותם של המשיבים אינה מבטלת את תניית הבוררות. פסק הדין אישר את החלטת בית הדין האזורי לעכב את ההליכים והורה לשחקן לשלם למכבי תל אביב ולמשיבים הוצאות משפט. חוק הספורט מעניק אוטונומיה שיפוטית למוסדות ספורט, ובמקרה זה סעיף הבוררות, אף שהיה קיים בהסכם בין השחקן למועדון, היה תקף על פי החוק ולא היווה סעיף מפלה. מאחר שתביעות השחקן נבעו ברובן מהתחייבויות חוזיות, יש לדון בעניין בוררות, לרבות התביעות כנגד המשיבים, ועל כן התביעה נדחתה.