ע"פ 2213/00

תקציר

פסק הדין, שאושר על ידי השופטים, מדגיש את פרשנותו של סעיף 354 לחוק העונשין, המרחיב את תקופת ההתיישנות על עבירות התעללות מינית המבוצעות בקטינים או בחסרי ישע על ידי בן משפחה או משגיח. פרשנותה של דעת הרוב לסעיף זה, כפי שהוחלה על המקרה הנוכחי, נחשבת אבסורדית, שכן היא תעכב את תחולת תקופת ההתיישנות המוארכת עד לשנת 2000, ובכך תסכל את כוונת המחוקק. תחת זאת, מסכימים השופטים כי יש לפרש את סעיף 354 כך שיגשים את תכליתו להגן על נפגעי עבירות מין פנים-משפחתיות הנמנעים פעמים רבות מלדווח במהלך היותם קטינים, ובכך להבטיח כי החקיקה תיכנס לתוקף באופן מיידי. פרשנות זו מתיישבת עם המגמה החקיקתית ומגשימה את המטרה של מניעת ההתיישנות מפגיעה בצדק. זאת ועוד, פסק הדין מדגיש כי עבירות המין בהן מואשם המשיב, לרבות אונס ומעשה מגונה, נאסרו ברציפות בגלגולים שונים של החוק. התיקונים לאורך זמן, כולל סעיף 351, קלטו את העבירות הללו ושמרו על איסורן. משכך, קיים רצף עקבי של איסורים פליליים החלים על מעשיו הנטענים של המשיב, המבטיחים שמירה על עקרון החוקיות. מסקנת השופטים היא כי ניתן להחיל את תקופת ההתיישנות המורחבת לפי סעיף 354 על העבירות הנזכרות בסעיף 351, וזאת מבלי לפגוע בזכויות המשיב, שכן מהותם של המעשים האסורים נותרה עקבית. החלטה זו מבטיחה כי הצדק ייעשה וכוונת המחוקק תתגשם.