עת"מ 22931-12-22

תקציר

בית המשפט דחה את העתירה שערערה על החלטת ועדת הערר המחוזית, שסירבה להעניק הקלה לתוספת בנייה על חלקת אדמה בירושלים. ועדת הערר קבעה, ובצדק, כי הוראות הבנייה של התכנית הרלוונטית – תכנית 3623 – מהוות דרישות אדריכליות ייחודיות, שמטרתן לשמור על אופיו וחזותו של מבנה היסטורי סמוך (בית הרב קוק). כל חריגה, לרבות הוספת קומות, תהווה אפוא סטייה משמעותית מהתכנית, שהוועדה המקומית לא הייתה מוסמכת לאשר. מסקנה זו נתמכה גם בהוראת המעבר בתקנות החריגה המהותית, שמנעה הקלה כמותית לתכניות שהופקדו לאחר אוגוסט 1989, ותכנית 3623 הופקדה בשנת 1990. בנוסף, בצדק קבעה ועדת הערר כי החלקה הוגדרה כאתר לשימור לפי תכנית 2097, ולכן חלות מגבלות שימור על כל בנייה חדשה בחלקה. בעוד שהעותר טען כי התכנית משמרת רק את המבנה עצמו ולא את החלקה כולה, בית המשפט מצא כי לשון התכנית תומכת בפרשנותה של ועדת הערר. עם זאת, בית המשפט מצא כי קביעתה של ועדת הערר בנוגע לכניסות לבניין החדש אינה מבוססת דיה. היא הורתה לוועדה לבחון סוגיה זו מחדש, אך הבהירה כי אין בכך כדי להצדיק את טענת העותרת כי חריגה מנספח הבנייה של תכנית 3623 אינה עולה כדי סטייה משמעותית. החלטת ועדת הערר הייתה סבירה ובגדר שיקול דעתה, ולכן בית המשפט לא יתערב. לבסוף חויב העותר לשאת בהוצאות ועדת הערר המחוזית והמועצה לשימור אתרים.