ע"א 5578/93

תקציר

פסק הדין דן בערעור על החלטת בית משפט קמא לבטל שיק והמחאת זכויות לפי סעיף 96 לפקודה. בית משפט קמא מצא את ההקצאה בטלה שכן מדובר בניסיון להבריח נכסים על ידי אדם פושט רגל. המערערת ערערה על כך, בטענה לפרשנות שגויה בין סעיפים 96 ו-97 לפקודה, וטענה כי נטל ההוכחה בדבר חריגים לביטול מוטל על הנאמן ולא על המערערת. ערכאת הערעור בחנה את היחס בין סעיף 96, האוסר על מתן נכסים על ידי פושט רגל בתוך שנתיים, לבין סעיף 97, שעניינו המחאת זכויות, שמטרתן להגן על הנושים. היא אישרה כי סעיף 97 אינו מגן על המחאות מפני בטלות לפי סעיף 96 או 98; לפיכך, הקצאות יכולות להיות פסולות בגין העדפות או מענקים מזויפים. בית המשפט קבע כי הנאמן נשא בנטל להראות את אי עמידתו של המענק בתנאי סעיף 96, אך נזקק להוכחה מינימלית בלבד, והעביר את הנטל הראייתי אל המקבל. מחומר הראיות של הנאמן עולה חוסר תום לב, נוכח הקשרים המשפחתיים-עסקיים המעידים על ידיעה על מצוקה כלכלית, ובכך עמד בנטל המינימלי. צוינו טענותיו של המערער כי לא ניתנה לו הזדמנות הוגנת להציג את טענותיו או ראיותיו, אך הימנעותו מלהביא ראיות נגדיות או תצהירים מספקים ערערה את מעמדו. לפיכך, הערעור נדחה, תוך שהוא מקבל את החלטת בית משפט קמא, ומדגיש את המדיניות המשפטית של הגנה על נושים מפני יחידים המרוויחים מהעברות נכסים פסולות.