עמ"ש 17340-04-20

תקציר

פסק הדין דוחה את הערעור ומחזק את פסק דינו של בית משפט קמא. השופטים מסכימים כי תביעת המערער אינה צליחה ודינה להידחות, בעיקר בשל תקופת ההתיישנות והודאת המערער בזכותו של המשיב בנכס. הרקע לתיק עוסק בירושה רכושית שנויה במחלוקת בה מעורבים שני אחים. האב הוריש את רכושו וחילק אותו שווה בשווה בין שני בניו. עם זאת, הצוואה נרשמה באופן שונה מהמתנה, מה שהוביל למחלוקת. בית משפט קמא פסק לטובת המשיב, בקובעו כי המערערת אינה חולקת על העובדות וכי הטענה התעוררה לאחרונה ועל כן לא במועד. השופט נסים שי מסכים עם החלטת בית משפט קמא, ומדגיש כי טענות המערער התמקדו בהיבט הטכני ולא הציגו כל ראיה חדשה. היא מתייחסת גם למתנה מאביהם, ומסבירה כי רישום הדירות כבעלות עצמאית אוכף למעשה את המתנה. בנוסף, היא מפרשת את טענת המערער בדבר "הצמדה" כחסרת תוקף משפטי. השופט נסים שי מוסיף ומסביר כי מתנת האב המנוח אינה ניתנת לביטול, ורישום הצוואה אינו גובר עליה. מסקנתה, כי החזקתו של המערער בנכס מהווה הודאה בזכות, תוך עצירת תקופת ההתיישנות. השופט טאהא מסכים עם הדחייה, אך מציע נקודת מבט שונה על תקופת ההתיישנות. לטענתם, החזקה והשימוש בנכס בלבד אינם מהווים הודאה בזכות. תחת זאת, נוצרו יחסי נאמנות קונסטרוקטיביים בין המנוח לבין המשיב, תוך דחיית תקופת ההתיישנות עד שהמערער ישלול את זכויותיו של המשיב. השופט אטרש מסכים עם פסק דינו של בית משפט קמא, ומדגיש כי הודאת המערערים בזכותם של המשיב בנכס ומודעותם לעסקת המתנה חייבו אותם לפעול בתום לב ולהשלים את הרישום. השופטים דוחים פה אחד את הערעור ומורים למערער לשלם הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. הם גם מתירים לפרסם את פסק הדין ללא פרטים מזהים.