בג"צ 6460/02

תקציר

בסוגיה המשפטית הסבוכה שבה היו מעורבים קבוצת עותרים וקרן הפנסיה השיתופית מקפת, נסבה הסוגיה סביב השאלה האם הסכם משנת 1965 צריך לקבל קדימות על פני התקנון המתוקן של קרן הפנסיה משנת 1988. העותרים, שהיו עובדים לשעבר בשני בנקים, טענו כי חישובי הפנסיה שלהם צריכים להיצמד ל"שיטת השכר האחרון" הנוחה שהותוותה בהסכם משנת 1965 ולא ל"שיטת הממוצעים" שנקבעה בתקנון משנת 1988. הסכם זה העניק להם במקור תנאים מיוחדים בהשוואה לחברים אחרים. עם זאת, הן בית הדין האזורי והן בית הדין הארצי לעבודה צידדו במשיבים וקבעו כי התקנון גובר על ההסכם. בית הדין הארצי לעבודה, בתמיכת דעת הרוב של הנשיא אדלר, אישר כי שינויים רגולטוריים בקרן הפנסיה ביטלו בהקשר זה את העדפת ההסכם מ-1965. בתי המשפט הכירו בעיקרון המשפטי לפיו אגודות שיתופיות, כמו תאגידים, אינן יכולות להגביל חוזית את יכולתן לשנות תקנות, והדגישו את הצורך של קרנות הפנסיה להתאים את עצמן לשמירה על יציבות פיננסית ולעמוד בהתחייבויות כלפי כל החברים באופן שווה. פסק הדין הדגיש את היבטי היסוד של המשפט הקואופרטיבי, ובהם עקרונות השוויון וההסתגלות הדינמית בקרנות הפנסיה, הגינות בין עמיתים ועמידה בתקנת הציבור. בסופו של דבר, נדחתה תביעתם של העותרים, ובית המשפט הגיע למסקנה כי התקנות משנת 1988 או פתרון ההתנגשות החד-פעמי בין ההסכם משנת 1965 לבין תקנון היסוד המועדף על העותרים אינם נסבלים.