עת"מ 5352-05-21

תקציר

השופט דחה את העתירה מכמה נימוקים. ראשית, חלק מהטענות שהועלו בעתירה לא הוצגו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, ועל כן הן נדחו על יסודן בלבד. שנית, גם טענות העותרים בדבר התנהלות הבית המשותף והעיכוב בהגשת חוות דעת מומחה נדחו, שכן הן לא היו רלוונטיות להחלטות התכנוניות שהתקבלו על ידי הרשויות, וזו האחרונה נחשבה להחלטה פרוצדורלית סבירה. שלישית, השופט הדגיש את התערבותו המוגבלת של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטות רשויות התכנון, המתמקדות בבחינת חוקיות ההליך ולא בהחלפת שיקול הדעת של הרשויות. באשר לטענות הספציפיות שהוצגו בעתירה, קיבל השופט את טענות המשיבים ודחה את טענות העותרים. השופט הפנה לפרוטוקול הדיון בוועדת הערר, שם זנחו העותרים את החלופה השנייה והתמקדו בראשונה. לפיכך, החלטת הוועדה שלא לדון באפשרות השנייה הייתה סבירה. השופט דחה גם את טענתם המרכזית של העותרים כי לא היה מקום לאשר הקלה כאשר היו חלופות זמינות, שכן הוועדה שקלה את החלופות שהציגו העותרים וסיפקה נימוקים מספקים להחלטותיהם. השופטת לא מצאה עילה להתערב במסקנת הוועדה כי אפשרות ההקלה נחוצה בשל מורכבותו האדריכלית של הבניין והנזק המזערי שהיא גרמה לעומת התועלת לדיירים. כמו כן, דחתה השופטת את טענות העותרים בדבר היעדר תשתית עובדתית בהחלטת הוועדה, וכן את טענתם כי ההחלטה הייתה צריכה להתקבל לאחר ביקור באתר. השופט הדגיש כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מתערב בהליכים שבחרה הוועדה. בנוסף, דחתה השופטת את הטענה בדבר היקף ההקלות, שלא הועלתה בפני ועדת הערר, וקבעה כי החלטת הוועדה בעניין זה הייתה סבירה. לבסוף, דחה השופט את טענת העותרים כי נשללה מהם הזכות לטעון על חלופה מסוימת, שכן מן הפרוטוקול עולה כי האופציה הוצעה על ידי העותרים עצמם. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.