ע"פ 1063/13

תקציר

הכרעת הדין הנדונה עניינה בערעורו של מערער לקוי שמיעה שהורשע בביצוע מעשים מגונים בשתי קטינות, א' וש', שהן אחיות, מתחת לגיל 16 ללא הסכמתן. עדויותיהן של הנערות עמדו במרכז ההחלטה לקיים את ההרשעה. שניהם מסרו במהלך חקירותיהם, שצולמו ותומללו, כי המערער נגע באיברי מינם באופן בלתי הולם. בית המשפט צפה בקלטות ועיין בתמלילים, השתכנע באמינות גרסאותיהן של הנערות לאירועים, וציין כי שתיהן ידעו להבחין בין אמת לשקר ומסרו עדויות מפורטות בעלות ניואנסים עשירים שנותרו עקביים לאורך כל החקירות הארוכות. בית המשפט גם לא מצא כל הצדקה לטענת המערער כי עדויותיהן של הנערות אינן אמינות משום שתיארו שיחות עמו חרף חוסר יכולתו לשמוע או לדבר מילולית. הבנות היו מודעות למוגבלותו והתייחסו לכך במפורש בעדויותיהן. הם הסבירו שהוא "דיבר" איתם באמצעות שפת הסימנים או תנועות ידיים. בית המשפט דחה גם את הטענה כי עדויותיהן של הנערות אינן אמינות משום שהן לא זעקו לעזרה ולא הגיבו באופן שנראה הגיוני לאחר התקיפות. בית המשפט הכיר בכך שקורבנות עבירות מין מפגינים לעתים קרובות התנהגויות משכנעות וכי אין זה סביר לצפות שהקורבן בת ה-12 תתנגד לתוקף שלה, במיוחד בהתחשב בהפרש הגילאים של 70 שנה ביניהם. עוד קבע בית המשפט כי עדויותיהן של שתי הנערות יכולות לשמש ראיה מחזקת זו לזו, נוכח הדמיון המהותי בין התקיפות, וכי לא היה "זיהום" בראיות, למרות שס' נכחה בעת שא' חשפה את התקיפה בפני אמן. בנוסף, בית המשפט ציין כי תגובותיהן הרגשיות של הקורבנות, כפי שתיארה אותן אמם, יכולות לשמש גם כראיה מאמתת, אם כי נקודה זו הייתה שנויה במחלוקת על ידי השופטים. לבסוף, דחה בית המשפט את הערעור על גזר הדין, תוך שהוא מציין את חומרת העבירות ואת נסיבותיו האישיות של המערער, לרבות גילו המתקדם, בריאותו הלקויה והטיפול באשתו, אך בסופו של דבר הגיע למסקנה כי עונשו של בית משפט קמא היה הולם. השופט דנציגר הוסיף הערה בנוגע למשקל שניתן לתגובות הרגשיות של הקורבנות, וטען כי יש להתחשב בעוצמת התגובה ובקרבתה בזמן לתקיפה.