ע"פ 6864/14

תקציר

פסק הדין נסוב סביב ההשלכות המשפטיות של עבירת הנטישה לאחר תאונת דרכים כמפורט בסעיף 64א לפקודת התעבורה, אשר תוקן כך שיחמיר את הענישה בהתאם לחומרת התוצאה לנפגעים. מדובר בנהג שנטש הולך רגל שנפצע אנושות בתאונה. בעקבות תיקון 101 נקבעות רמות ענישה שונות בהתאם לשאלה האם הנהג פשוט היה מודע לכך שתאונה עלולה להתרחש או אם ידע שהיא גורמת לפציעה חמורה או למוות. השופט זילברטל טען להפחתת העונש בהתבסס על ההבחנה כי הנהג לא אשם בתאונה עצמה והדגיש כי מעשה הנטישה צריך להישפט על פי מודעותו ואשמתו המוסרית של הנהג בזמן אמת ולא על פי תוצאתה הסופית של התאונה. הוא הדגיש את הדילמה המוסרית שבהטלת עונשים שונים על נהגים בגין מעשי נטישה זהים, כאשר לא היו מודעים להשלכות באותה עת. נהפוך הוא, השופטות חיות וברון אישרו את החמרת העונש שקבע בית המשפט המחוזי, וקבעו כי החוק מתכוון להחמיר את הענישה כאשר הנהג מודע, או מעלים עין, לאפשרות של פציעה חמורה או מוות כתוצאה מהתאונה. הם הדגישו כי החוק מבקש להרתיע מפני נטישה באמצעות הטלת אחריות על נהגים על מעשיהם ומודעות לחומרת התאונה. עוד ציינה השופטת חיות כי יש להעמיד את התוצאות הקטלניות בסולם חומרה גבוה יותר מאשר פציעות חמורות, ובכך להצדיק ענישה חמורה יותר. בסופו של דבר, החלטת הרוב הותירה על כנה את עונש המאסר המקורי של 28 חודשים, המשקף את כוונת המחוקק להטיל עונשים חמורים יותר על נטישה בנסיבות מחמירות, ובכך חיזק את המעבר להרתעה מחמירה יותר במקרים כאלה.