פ"א 41012-12-19

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לערעור על מקרה של הפרת שימוש בנכס. המשיבים הואשמו כי ביום 2.12.2010 השתמשו בנכס כגלידריה, דבר שהיווה לכאורה חריגה מההיתר המוגבל ל"חנויות שכונתיות". בית משפט קמא מצא את עדותו של המפקח, העד היחיד מטעם המערער, כפגומה ורשלנית, ובכך זיכה את המשיבים. המפקח לא הביא ראיות מספיקות, כגון צילומים של פנים הנכס או פרטים על הפעילות העסקית שבוצעה בו. הדבר הותיר ספק סביר לגבי מה בדיוק ראה המפקח בתאריך האמור והאם השימוש בנכס הפר את ההיתר. ערכאת הערעור הסכימה עם הערכתו של בית משפט קמא את עדותו של המפקח ולא מצאה עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות. עם זאת, ערכאת הערעור לא זיכתה את המשיבים כפי שזיכה בית משפט קמא. תחת זאת, היא התעמקה בפרשנות הגבלת ההיתר ובכוונה העומדת מאחוריו. בית המשפט בחן את "ההיסטוריה" התכנונית שהובילה להגבלת "החנויות השכונתיות" ומצא כי היא נועדה לאפשר שימוש מסחרי תוך הגנה על השכנים מפני מטרדים כמו רעש, לכלוך ומצוקת חניה הנגרמים על ידי מסעדות ובתי קפה. מכיוון שהגלידרייה לא הוכחה כיוצרת מפגעים כאלה ולא כללה פעילויות בישול או הכנה, לא ניתן היה להשוות אותה לבתי קפה או מסעדות. כמו כן, לא נמצאה עדות לכך שלקוחות יכלו לשבת בתוך הנכס או שהוא פעל בשעות מאוחרות יותר מאשר חנויות שכונתיות אחרות. נוכח קיומו של ספק סביר באשר לשאלה האם הגלידריה חורגת מהגדרת "חנות שכונתית", הגיע בית המשפט למסקנה כי יש ליתן למשיבים ליהנות מן הספק, כנדרש בהליך פלילי. העיקרון לפיו "מה שאינו מותר במפורש הוא למעשה אסור" בדיני התכנון והבניה לא היה ישים במקרה זה, שכן הוא עורר שאלה פרשנית. לפיכך, דחתה ערכאת הערעור את הערעור ואישרה את זיכוי המשיבים.