דב"ע מו/11 - 4

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור ולערעור שכנגד בנוגע לפרשנות חוקי העבודה השונים ולהסכם קיבוצי המסדיר תוספות המשולמות לעובדי בתי החולים הממשלתיים. המדינה טענה כי הסכסוך אינו שפיט כסכסוך כלכלי, אך בית הדין קבע כי מאחר שהעובדים לא ביקשו זכויות חדשות, אלא בירור לגבי פרשנות המונח "שכר כולל" לפי הדין הקיים, הסכסוך הוא שפיט. בית המשפט דחה גם את טענת המדינה כי מדובר בסכסוך מורכב של תביעות פרטניות, שכן התוספות המדוברות שולמו במסגרת הסכם קיבוצי, מה שהופך אותו לסכסוך קיבוצי. עוד טענה המדינה כי סעד הצהרתי אינו ראוי, אך בית הדין קבע כי לא ניתן לוותר על זכויות העובדים על פי דיני המגן, וכי מותר לבקש פסק דין הצהרתי ביחסי עבודה קיבוציים. בית המשפט דחה גם את טענת המדינה כי יש לקבוע את זכאותם של העובדים על סמך הנסיבות בעת מתן התוספות, וקבע כי יש להתחשב בעובדות בעת הנוכחית. באשר לפרשנות חוק שעות עבודה ומנוחה, קבע בית המשפט כי המונח "כל התוספות" בחוק כולל את התוספות המשולמות לעובדי בית החולים, וכי יש לכלול אותן בחישוב הגמול המיוחד בגין שעות נוספות או עבודה בימי מנוחה. בערעור הנגדי שהגישה הסתדרות העובדים נטען כי שגה בית הדין האזורי בכך שלא הכריז על התוספות כחלק מ"השכר הקובע" לפי חוק שירות המדינה (גמלאות). בית המשפט קיבל טענה זו, וקבע כי אופיו הקולקטיבי של ההליך מאפשר מתן פסק דין הצהרתי בסוגיה זו, והחזיר עניין זה לבית המשפט המחוזי. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת ההסתדרות בנוגע לפרשנות התוספות המשולמות לנהגים, והסכים עם קביעת בית הדין המחוזי כי אלה לא היו חלק מהשכר הרגיל לעניין פיצויי פיטורים. גם בקשת המדינה לעיכוב ביצוע בנוגע לחוק שעות עבודה ומנוחה נדחתה. כתוצאה מכך נדחה ערעור המדינה, וערעור ההסתדרות התקבל באופן חלקי.