רע"א 6818/11

תקציר

בעניינו של המבקש שנפגע בתאונת דרכים בשנת 1997, דן בית המשפט העליון בבקשת המבקש למנות מומחה לשיקום, אשר נדחתה בסופו של דבר. בתחילה, התאונה סווגה כאירוע הקשור לעבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. המבקש הגיש תביעת נזיקין בשנת 2001, ולאחר שורה של הליכים משפטיים אישר בית המשפט העליון הערכה חוזרת רק לעניין נכות אורולוגית. מומחה קבע כי אין קשר בין הבעיות האורולוגיות של המבקש לבין התאונה. לאחר ניסיון כושל בבית משפט השלום בראשון לציון, הגיש המבקש בקשה נוספת בשנת 2008 לבית משפט השלום בתל אביב וביקש להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי, בבקשה להתמחות בשיקום. בית המשפט המחוזי החליט כי 52% נכותו של המבקש אינה מצדיקה מינוי מומחה שיקומי, שכן התאמות לכך לא נמצאו נחוצות בשלב הנוכחי של ההליך. בנוסף, הועלו חששות לגבי טקטיקות השיהוי של המבקש, המאריכות את ההליך המשפטי ללא התקדמות ממשית. עוד קבע בית המשפט כי די בממצאיו של המומחה האורולוגי ואין צורך בבדיקה חוזרת אלא אם כן יוצגו ראיות נוספות. טענת המבקש לסך של 100% נכות כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי לא השפיעה על בית המשפט, שכן נרשם פער משמעותי בתביעות ובהתנהלות פרוצדורלית. בסופו של דבר, הבקשה לערעור נוסף נדחתה, והמבקש חויב לשלם למשיבים הוצאות בסך 10,000 ₪, דבר המשקף דפוס רחב יותר המעדיף שיקול דעת שיפוטי ועדות מומחה מבוססת על פני טענות המבקש למינויים ובחינות נוספות.