ב"ש 22309/09

תקציר

הערעור מתייחס להחלטת בית משפט קמא לשחרר את המשיבים עד לסיום משפטם בשורה של אישומים פליליים, ובהם קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות, ניסיון לחבלה בנסיבות מחמירות, סחיטה, איומים, החזקת סכין שלא כדין והכנת עבירה בחומרים מסוכנים. המערער טען, כי שגה בית משפט קמא בהגיעו למסקנה כי אין די ראיות לכאורה המצדיקות את הארכת מעצרו. שופט בית המשפט העליון, לאחר שבחן את חומרי החקירה ושקל את טענות הצדדים, מצא ראיות לכאורה מספיקות נגד כל המשיבים לכל האישומים, בניגוד להחלטת בית משפט קמא. השופט ברק הבהיר את אמת המידה המשפטית להערכת ראיות לכאורה, והדגיש כי היא אינה שקולה להוכחה מעבר לספק סביר אלא לקיומו של סיכוי סביר להרשעה. סתירות וספקות סבירים בחומר הראיות אינם שוללים את מעמדו כראיה לכאורה. יתר על כן, השופט הבחין בין הערכת מהימנות בשלב הכרעת הדין לבין בחינת חומרי חקירה לצורך קביעת סבירות סבירה להרשעה. השופט סיכם את עיקרי ראיות התביעה, כולל עדויותיהם של כמה עדי ראייה שאיששו את עד התביעה העיקרי, משה אלטלף. בעוד עדותו של אלטלף הכילה כמה סתירות ולא הייתה נטולת בעיות, לא היה זה כה דמיוני או בלתי סביר לשלול את מעמדה כראיה לכאורה. בנוסף, הכחשותיהם של המשיבים וגרסתם הבלתי סבירה לאירועים, לצד סירובם לענות על שאלות וטענתם לזכות השתיקה, עלולים להיתפס כהתנהגות מפלילה. זאת ועוד, אופי העבירות והמניע של המשיבים היוו אף הם ראיה נסיבתית. נוכח קיומן של ראיות לכאורה, קבע השופט כי היה על בית משפט קמא לשקול את האפשרות של חלופת מעצר ולפיכך לבטל את החלטתו. התיק הוחזר לבית משפט קמא על מנת שיקבע כי די באמצעי חלופי, והמשיבים יישארו במעצר עד להכרעת בית משפט השלום בדבר מעצרם עד למשפטם.