ת"א 42940-12-19

תקציר

התיק נסוב סביב עסקת נדל"ן בתיווכו של התובע, מתווך מקרקעין מורשה, בה הנתבעים היו הקונים. התובע תבע את הנתבעים על דמי תיווך לאחר שסירבו לשלם לו בעקבות הגישור המוצלח. הנתבעים טענו כי התובע לא מילא אחר תנאי התשלום הקבועים בחוק מתווכי מקרקעין, ובפרט הדרישה כי המתווך יהיה הגורם האפקטיבי בעסקה וכי פעל בחוסר תום לב. לטענתם, התובעת לא גילתה את כל המידע הרלוונטי על הנכס, לא אפשרה להם להיפגש לבד עם המוכרים, והעדיפה באופן חד צדדי את האינטרסים של המוכרים. השופט ניתח בהרחבה את הראיות והעדויות. הם הגיעו למסקנה כי התובע מילא אחר כל דרישות החוק לתשלום דמי תיווך. השופט מצא כי התובע היה הגורם היעיל בעסקה ופעל ללא משוא פנים ובתום לב. התובעת קיבלה את כל המידע מהמוכרים והעבירה אותו לנתבעים, תוך הדגשת הצורך שיבצעו את בדיקותיהם. עוד ציינה השופטת כי הנתבעים אינם אנשים מן השורה אלא אנשי מקצוע מנוסים בענף הבניין והבנייה, המיוצגים על ידי עורכי דין, וחתמו על הסכם מכר ללא כל התחייבות. בנוסף, השופטת מתחה ביקורת על הנתבעים על כך שפעלו בחוסר תום לב, וקבעה כי מעולם לא התכוונו לשלם את דמי התיווך. טענות הנתבעים לא היו עקביות, והם נמנעו מלזמן עדים רלוונטיים או להציג ראיות שיתמכו בטיעוניהם. השופט קבע כי הגנת הנאשמים היא הודאה והדחה, המעבירה את נטל ההוכחה והשכנוע אליהם – נטל שלא עמדו בו. בסופו של דבר הורתה השופטת לנתבעים לשלם לתובע 72,540 ₪ דמי תיווך, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הסכם המכר. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם 4,000 ₪ פיצויי עוגמת נפש ו-10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בצירוף הוצאות התובע ואגרת בית המשפט. התשלומים היו אמורים להתבצע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, אחרת ייגרמו להם הפרשי ריבית והצמדה נוספים.