ת"א 48657-07-19

תקציר

התובע הלווה לנתבעים כספים ונטל ערבות אישית מהנתבע מס' 3. הנתבעים טענו כי לא היה הסכם בין התובע לבין הנתבע מס' 3, וכי ההלוואה הייתה רק בין התובע לבין הנתבע מס' 1. עם זאת, מהראיות עולה כי ההלוואה נועדה לכסות את חובותיהם של שני בני הזוג, ובפרט הנתבע מס' 3, וכי הוא היה נוכח בעת החתימה על ההלוואה ואף נתן התחייבות אישית לפירעון התובעת. נאשם 3 לא מסר את גרסתו לאירועים, והימנעותו מכך נלקחה כנגד הנאשמים. בית המשפט מצא כי הסכמי ההלוואה אינם בטלים מחמת אי גילוי תנאים, שכן התובע לא היה מלווה מקצועי, והנתבעים לא ביקשו ממנו לבחון את התנאים טרם החתימה. עם זאת, בית המשפט מצא כי שיעורי הריבית שנגבו היו מעל המקסימום החוקי. לפיכך, הורה בית המשפט לנתבעת 3 לפרוע את סכום הקרן של ההלוואה, מופחת בסכומים שכבר שולמו, בתוספת הריבית וההצמדה המרבית המותרת. סכום זה עמד על 610,199 ₪, בתוספת שכר טרחת עורך הדין של התובעת בסך 40,000 ₪. התביעה נגד הנתבע מס' 2, שהיה רק צינור לכסף, נדחתה. בית המשפט העיר כי אין לפטור את הנתבעים מאחריות למעשיהם שהובילו להליכי חדלות פירעון, וכי היה מוצדק שהתובע ינסה להשיב את כספו.