בג"צ 4293/01

תקציר

במקרה של "כלל הפרש הגיל המרבי" לאימוץ בין-ארצי, העתירה המבקשת את שינויו נדחתה בסופו של דבר, אך עם תובנות משמעותיות והקבלות חלקיות. כלל זה, שנקבע על ידי שר העבודה והרווחה בשנת 1998, מגביל את הפרש הגילאים בין מאמץ לילד ללא יותר מ-48 שנים. העותרים ערערו על כך מטעמים חוקתיים, בטענה שהיא פוגעת בזכויות לחיי משפחה ולהורות, ומבחינה מנהלית בטענה שהיא בלתי סבירה ומפלה. השופטת פרוקצ'יה, בדחותה את העתירה, קבעה כי אין זכות משפטית או חוקתית מוכרת לאמץ, והדגישה את החשיבות העליונה של טובת הילד. עם זאת, הנשיאה ביניש, שהסכימה במידה רבה עם השופטת פרוקצ'יה אך הייתה שונה בכמה נקודות, הציעה כי לוועדת הערר של חוק האימוץ יהיה שיקול דעת לשקול חריגים לכלל הגיל במקרים חריגים. פרשנות זו גורסת כי בעוד שקשרים ביולוגיים הם בליבת הזכויות המשפחתיות, גם לאימוץ יש משמעות, ולכן יש לקיים מנגנוני שיקול דעת בנסיבות יוצאות דופן. המשנה לנשיא ריבלין, המקורב לנשיאה ביניש, הדגיש את הצורך בהערכה פרטנית על פני תקנות נוקשות והציע כי הכלל עשוי להיות גמיש יותר בבחינה סופית של ועדת הערר. כך, בעוד שהעתירה נדחתה באופן רשמי, פסק הדין פתח פתח לחריגים אפשריים באמצעות מנגנונים סטטוטוריים מבלי להפעיל שיקול דעת בעמותות פרטיות, ובכך שמר על המסגרת המשפטית הקיימת תוך קידום התאמה פרוצדורלית במקרים ספציפיים.