ע"ע 207/05

תקציר

התיק סובב סביב ערעור על פיצויי פיטורים של עובד והטבות עבודה אחרות. המערער, מציל במקצועו, עבד בבריכה העירונית של עיריית לוד משנת 1992 ועד שפוטר בשנת 1999 עקב צמצומים. השאלות שעמדו להכרעה היו: התקופה שבה על העירייה לשלם למערער פיצויי פיטורים, זכאותו של המערער ל"תוספת חילוץ" והאם קיבל שכר מלא עבור עבודה בימי מנוחה שבועית. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערער, אך ערכאת הערעור קיבלה את הערעור באופן חלקי. בית המשפט קבע כי על העירייה לשלם פיצויי פיטורים עבור התקופה שבין מאי 1992 לספטמבר 1996, שכן המערערת הייתה עובדת עונתית בתקופה זו. עם זאת, הסכומים שישוחררו למערערת מחברות הביטוח לפיצויי פיטורים ינוכו מסך פיצויי הפיטורים. באשר לתוספת ההצלה, קבע בית המשפט כי המערערת זכאית להטבה זו, אך לא הוכיח את התעריפים שעל העירייה לשלם. לשנים 1997-1998 היה על חישוב פיצויי הפיטורים של העירייה לכלול תוספת זו, אך התעריפים ששולמו היו כה נמוכים עד שהמערערת לא הייתה זכאית לסכומים נוספים. באשר לטענת הגמול בגין עבודה בימי מנוחה שבועית, דחה בית הדין את טענת המערער, וקבע כי יש להפנות את התביעה לשנים 1992-1993 כלפי האגודה שהעסיקה אותו אז, והתביעות לשנים 1994-1996 לא היו מבוססות דיים. לבסוף, דחה בית המשפט גם את תביעת המערערת למנוחה פיצויית, שכן זכות סוציאלית זו אינה ניתנת למימוש במקרים בהם לא הוענקה בעין. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והעירייה חויבה לשלם למערערת פיצויי פיטורים, בניכוי תגמולי הביטוח, בהפרשי הצמדה וריבית משנת 1999 ועד למועד התשלום בפועל.