ת"א 9246/07

תקציר

הטענה העיקרית במקרה זה נסובה סביב הוראת 51ט, שלטענת התובעים יושמה תוך חריגה מהסמכות שהותוותה בהחלטה 737. החלטה זו נועדה לקבוע מנגנון לגביית דמי חכירה, בניגוד לתנאים שהותוו בהחלטה 737. לגופו של עניין, טוענים התובעים כי שיטת המקדם מנפחת באופן מלאכותי את ערך הקרקע, ובכך מייקרת את דמי החכירה ושוללת את ההטבות שנקבעו בהחלטה. עם זאת, מינהל מקרקעי ישראל טוען כי הוראת 51ט מצויה בגדר הסמכות המוקנית בהחלטה 737, המסמיכה את השמאי הממשלתי לקבוע שומות מקרקעין למ"ר בנייה. הממשל מצדיק את יישום שיטת המקדם כאמצעי גמיש ומתקן לטיפול באי דיוקים בשיטת ההערכה הליניארית הקודמת. בית המשפט קובע כי החלטה 737 מעניקה לשמאי הממשלתי שיקול דעת מספיק לקביעת שומות מקרקעין וכי שיטת המקדם היא הפעלה לגיטימית של שיקול דעת זה. זאת ועוד, טענת התובעים לחוסר סבירות נדחית, שכן הם אינם מבססים אותה בראיות משכנעות. בית המשפט מכיר בקושי להשיג מסמכים רלוונטיים מהמינהל ובהיעדר עדויות של עדי מפתח. עם זאת, הראיות שהוצגו, ובפרט עדותו של השמאי הממשלתי בני לוי, קובעות כי שיטת המקדם יושמה על בסיס שיקולי שמאות מקצועיים. טענת התובעים כי ההוראה הונעה משיקולים זרים אינה נתמכת בראיות מספיקות. לפיכך, בית המשפט פוסק לטובת המינהל, ודוחה את התביעה, תוך שהוא מציין כי לתושבי אלוני אבא והבונים יש אפשרות לשומות קרקע פרטניות. השופט גם מדגיש את הצורך בהגברת השקיפות מצד הממשל בנושאים אלה ונמנע מלפסוק הוצאות למי מהצדדים.