בע"מ 5379/10

תקציר

בפסק דין זה, בני זוג שהתגרשו בשנת 2009 ערערו על תנאי הסכמי הממון שלהם לאחר הגירושין. המבקשת, שהסכימה לעזוב את המגורים המשותפים ולא לחזור עד להודעה חדשה, התנגדה לבקשת המשיב לאפשר לבן זוגה החדש לעבור לגור בבית לאחר נישואיהם. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת המשיב, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו בערעור, קבע כי זכותה של המשיבה בנכס חזקה מזו של המבקשת והתיר לה להביא את בן זוגה בתנאים מסוימים. לאחר מכן ערער המבקש על החלטה זו לבית המשפט העליון, אשר דחה את בקשת רשות הערעור. שופט בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי לסווג את ההסכם בין בני הזוג המתגרשים כ"החלטה אחרת" אינה כשלעצמה הצדקה מספקת לערעור נוסף, שכן המחלוקת נגעה לנסיבות הפרטניות של המקרה ולא לשאלה משפטית כללית. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, והבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה במקביל. השופט לא הורה על הוצאות, שכן לא התבקשה תגובה. פסק דין זה מסכם את המאבק המשפטי הממושך בין בני הזוג לשעבר, מתווה את החלטות בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, ובסופו של דבר מאשר את פסק דינו של האחרון תוך הדגשת העילות המצומצמות לערעור נוסף.