ת"א 39606-10-18

תקציר

בית המשפט פסק לטובת התובעת, דיאנה זילברמן, בתביעה העיקרית ופסק לה 31,555 ₪ בגין ליקויים בדירה ששופצה על ידי הנתבעת ו-40,000 ₪ בגין הפסד שכר דירה במהלך העיכוב בהשלמה. השופטת גם הורתה לתובע, סילברמן, לשלם לנתבעת מס' 1 סך של 46,386 ₪ עבור עבודות נוספות שבוצעו בדירה שלא פורטו בחוזה, וכן 14,000 ₪ שהיא חייבת ללא עוררין לנתבעת על פי ההסכם. טענות התובעים כנגד הנתבעים האחרים (2-4) נדחו, שכן השופטת לא מצאה כל סיבה להטיל עליהם אחריות אישית לחובות הנתבעת מס' 1. השופט קיבל את הטענה כי היו ליקויים בדירה המשופצת וכי הנתבע לא סיים את העבודה בזמן. עם זאת, השופט מצא גם כי עדותה של התובעת עצמה לא תמיד עקבית, דבר המטיל ספק באמינותה. משכך, ביססה השופטת את ממצאי העובדות על הראיות שהוצגו, והעניקה את טובת הספק לצד הנושא בנטל ההוכחה בכל עניין. בשאלת הפגמים והעבודה הנוספת שבוצעה, הסתמך השופט רבות על חוות דעת מומחה מוסכם, שממצאיו לא עורערו. השופט פסק לתובעת פיצוי בגין עלות תיקון יתר הליקויים, כפי שקבע המומחה, וכן פסק לה פיצוי בגין שמונה חודשי איחור במסירת הדירה המשופצת. באשר לעבודה הנוספת, קבעה השופטת כי אין זה סביר שהתובע הקפדן לא היה מקבל הסכם בכתב לעבודה נוספת משמעותית. לפיכך, השופט הגיע למסקנה כי התובע הסכים לשלם עבור עבודה זו, אך מאחר שהתמחור לא סוכם, העלות צריכה להיות הסכום שנקבע על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט. השופטת ערכה מספר תיקונים בסכום זה, הפחיתה אותו מהערכת המומחה בחלק מהמקרים, והוסיפה מע"מ כך שיגיע לסך של 32,386 שקל. השופטת דחתה את טענת הנתבעת כי התובעת לא מילאה את התחייבויותיה לקידום פרויקט התמ"א, ששיפוץ דירתה היה חלק ממנו. לטענת השופטת, לא הוזכרה כל התחייבות כזו במסמכי החוזים, והנתבעת לא סיפקה לתובעת התראות או דרישות כלשהן בנוגע להתחייבויות נטענות אלה. בסיכומו של דבר, מצאה השופטת כי טענות התובעת כנגד הנתבעים 2 ו-4, שהיו בעלי מניות ודירקטורים של הנתבעת מס' 1, לא הוכחו. השופט הדגיש כי הטלת אחריות אישית על נאשמים אלה אינה עולה בקנה אחד עם המשפט המנהגי, שכן ההפרות שבוצעו הן שגרתיות ונפוצות. שני הצדדים יישאו בהוצאותיהם בקשר עם הנתבעת מס' 1, אך התובעת חויבה לשלם לנתבעים 4-2 15,000 ₪ בגין סילוק התביעה האישית נגדם, שכן ייצוגם חולק עם הנתבעת מס' 1.