ת"א 37321-02-14

תקציר

פסק דין זה דן במחלוקת על תנאי הסכם בין תובע לנתבע בדבר זכאותו של התובע לקבל תשלום מהנתבע. התובע, שסייע לנתבע לזכות בתביעה בבית המשפט העליון ברומניה בעניין רכישת קרקע, טען כי היה אמור לקבל את שכרו מיד לאחר פסק הדין או שלוש שנים לאחר הסכם פשרה. עם זאת, השופטת מצאה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו בנוגע לתנאי ההסכם, וכי המסמכים הקיימים בכתב תומכים בטענת הנתבע כי התשלום יבוצע בעת מכירת הקרקע. עוד קבע השופט כי התובע לא הצליח להוכיח את טענתו כי הנתבע זכה באופן חד משמעי בתיק בבית המשפט העליון ברומניה, וכי פסק הדין לא סיים את המחלוקת. לפיכך, טענת התובע כי עליו לקבל את שכרו מיד לאחר פסק הדין לא התקבלה. נקודת מחלוקת נוספת הייתה סוגיית ההוצאות. התובע טען כי לא היה אמור לשאת בהוצאות הנתבעת, ואילו הנתבע טען כי התובע הסכים לכך. השופטת קיבלה את טענת הנתבעת, וקבעה כי תכתובת הדוא"ל בין הצדדים תומכת בטענת הנתבע כי התובע יישא בהוצאות. כמו כן, השופטת בחנה את הוצאותיו הנטענות של הנתבע ומצאה כי הן הוכחו דיהן, לרבות הלוואות שנלקחו לצורך רכישת הקרקע, ריבית על אותן הלוואות והוצאות המפורטות בתדפיסי הבנק. לבסוף, השופט קבע כי יש לפצות את התובע על חלק מהוצאותיו, המוערכות בכ-200,000 אירו, למרות שלא טען אותן במפורש בכתב התביעה. תביעתו של התובע להחזר הוצאות הסתכמה ב-650,000 אירו, אך הוא לא סיפק הוכחה מספקת להוצאות בפועל. לסיכום, השופט קיבל חלקית את התביעה, והורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 200,000 אירו או שווה ערך לשקל בשיעור פסק הדין. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, בהתחשב בנסיבות המקרה ובסכום הנמוך יחסית שנפסק לתובע בהשוואה לתביעתו הראשונית.