עת"מ 29418-02-23

תקציר

המשיב טען כי העותר אינו זכאי להיות "דייר ממשיך" כהגדרתו בחוק זכויות הדייר, שכן הוא לא התגורר בדירה הציבורית ברציפות במשך שלוש שנים שקדמו לפטירת הדייר החוזי – אמו – ועל כן בקשתו לדיור ציבורי נדחתה בצדק. העותר טען אחרת והביא מספר ראיות, לרבות תצהירים של אחיו ושכניו, לתמיכה בטענתו. לאחר ששקל בכובד ראש את הטיעונים והראיות שהציגו הצדדים, הגיע השופט למסקנה כי יש להיעתר לעתירה לטובת העותר. הם קבעו כי הוועדה שגתה בכך שהסתמכה יתר על דוחות "ביקורי המעגלים", שנערכו מדי שנה ובאופן מזדמן, וייתכן שאינם משקפים נאמנה את המצב העובדתי. תחת זאת, קבעה השופטת כי העותר הציג ראיות מספיקות – לרבות תצהירים של צדדים חסרי פניות ומסמכים רשמיים – כדי להוכיח כי אכן התגורר בדירה ברציפות לצד אמו מאז שנת 2009, ולפיכך יש להכיר בו כ"דייר ממשיך". יתר על כן, השופטת הדגישה כי הנסיבות סביב הכנת דוחות ביקור מעגלי אלה, לרבות חוסר איזון הכוחות בין השוכר לנציג החברה המשכנת, מצדיקות גישה זהירה. השופטת מתחה ביקורת על חוסר הבהירות והשלמות בדוחות, כמו גם על מחסום השפה ואי הבנה פוטנציאלית מצד השוכר. מטעמים אלה קבע השופט כי יש להכיר בעותר כשוכר ממשיך ופסק לו הוצאות בסך 10,000 ₪ מהמשיב. החלטה זו התקבלה לאור עמידתה של העותרת בדרישות החוק והספק הסביר שהוטל בנכונות דיווחי ביקורי המעגל. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 26.6.2023.