ע"א 252/75

תקציר

בהסכם גירושין שנחתם ביום 30.03.1971 בין בני זוג, סילק והמערערת, נקבע כי לאחר גירושיהם תישאר הדירה בה התגוררו "בחזקתו" של הבעל (המשיב). לאחר הגירושין ביקש המשיב למכור את הדירה האמורה וביקש מהמערערת לחתום על מסמכים המעבירים את זכויותיה בה, אך היא סירבה בטענה כי הסכם הגירושין רק מקנה לו זכות להחזיק בדירה ולהתגורר בה. המשיב תבע אז בבית המשפט המחוזי בדרישה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הדירה בבעלותו הבלעדית, לה התנגד המערער. שופט בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיב, והמערער ערער על החלטה זו. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה לגבי פרשנות המילה "חזקה" בהסכם הגירושין. המערערת טענה כי כוונת הצדדים הייתה שלמשיב תהיה חזקה פיזית בדירה ולא זכויות בעלות מלאות. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי כוונת הצדדים, כפי שעולה מהסכם הגירושין כולו, הייתה חלוקה סופית של הרכוש, דבר המצביע על כך שהמשיב צריך לקבל את מלוא הזכויות בדירה. כן נשקלו עדויותיה של הגב' חנה לפין, אשר ניסחה את הסכם הגירושין, ובית הדין מצא כי עדותה תומכת בעמדת המשיב. משכך, אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והכריז על המשיב כבעלים היחיד של הדירה, והורה למערער לשלם למשיב הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך 2,000 לירות.