בג"צ 1011/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לעתירה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד שוטר מג"ב לדין פלילי, או לתת את הסכמתו להגשת תלונה פרטית נגד הקצין, בגין אירוע שבו העותר היה עד ומחה על התנהגותו התוקפנית של הקצין כלפי נער ערבי ותייר. העותר טען כי נדחף על ידי הקצין ונעצר על ידו שלא כדין וביקש משפט פלילי או רשות להגיש קובלנה פרטית. בג"ץ קבע כי שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בעניינים אלה הוא רחב והתערבות בית המשפט מוגבלת למקרים של חוסר סבירות קיצוני. ההחלטה שלא להעמיד את הקצין לדין פלילי בשל חוסר ראיות מספיקות הייתה סבירה. גם סירובו של היועץ המשפטי לממשלה להסכים לקובלנה פרטית היה סביר, שכן תכליתה של הסכמה זו היא להגן על עובדי ציבור מפני העמדה לדין בלתי מוצדקת. יתר על כן, רגישות היחסים האזרחיים-משטרתיים והסיכון לתלונות שווא נגד שוטרים הם שיקולים לגיטימיים. גם ההליך המשמעתי נגד הקצין, שהסתיים בזיכויו ובהפסקת שירותו של הקצין, תמך בהחלטה. למרות שבית המשפט מצא את גרסתו של העותר אמינה, הוא כיבד את שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ודחה את העתירה ללא הוצאות, בהתחשב בנסיבות. השופט לוין והשופטת אור הסכימו עם פסק הדין.