ת"א 71134-10-18

תקציר

התובע, בעל מחסן לאחר שרכש נכס בהליך כינוס נכסים, תבע את הנתבעים על החזקת המחסן האמור שלא כדין ודרש תשלומי דמי שכירות הולמים והוצאות פינוי. הנתבעים טענו להחזקה כדין על פי הסכם שכירות. עם זאת, בית המשפט פסק לטובת התובעת, והגיע למסקנה כי הסכם השכירות היה למראית עין בלבד ואין לו בסיס משפטי. השופטת הורתה לנתבעים לשלם לתובע 71,082 שקל, כולל הפרשי הצמדה וריבית, עבור תשעה חודשי החזקה שלא כדין, שחושבו לפי 23,377 שקל לחודש, והוצאות פינוי בסך 47,705 שקל. סכום זה כלל גם אגרות בית משפט ושכר טרחת עורך דין. השופט הטיל על הנתבע אחריות אישית, שכן הוא היה הבעלים בפועל של המחסן על פי הסכם השכירות הכוזב. יש לציין כי השופט דחה את טענות הנאשמים לנזק ראייתי עקב מסמכים שהושמדו, וקבע כי עדותם אינה אמינה. כמות הראיות המרשימה שהציג התובע, לרבות עדותו של כונס הנכסים, תמכו בהחלטה זו. בנוסף, בית המשפט הפעיל את שיקול דעתו בקביעת לוח הזמנים שבגינו יש לשלם דמי שכירות ראויים, והגביל אותו לתקופת הדיון המשפטי בתוספת חודשיים של היערכות, שכן התובע עיכב שלא לצורך את הגשת תביעת הפינוי. כמו כן נדחתה תביעת הנתבעים לפיצויי קיזוז, שכן הם הוזמנו לקבל בחזרה את חפציהם אך סירבו. לבסוף, פסק הדין קבע כי את התביעות הראויות לדמי שכירות והוצאות פינוי היה צריך להגיש בהוצאה לפועל ולא בבית המשפט, אך מאחר ששני הצדדים הציגו אותן כאן, בית המשפט פסק לגביהן. לרשות הנתבעים עומדים 60 יום לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי.