רע"א 5379/95

תקציר

במקרה דנן, דחה בית משפט השלום תביעה של חברת ביטוח שביקשה שיפוי מבנק דיסקונט בגין הפסדים שנגרמו עקב גניבת רכב. בגניבה היה מעורב זייפן שהשתמש בחתימה מזויפת כדי להעביר את הבעלות ברכב. כישלונו של הבנק לאמת את זהותו של הרמאי איפשר לשינוי הבעלות להתקדם ללא בקרה. כאשר הגיע הערעור לבית המשפט המחוזי, הוא אישר את הפיטורים, ולא ציין חובה סטטוטורית מפורשת על הבנק לאמת זהויות על פי התקנות שהיו קיימות באותה עת. עם זאת, בית המשפט העליון מצא אחרת, ובחן האם קיימת חובת זהירות הן כלפי הבנק הן כגוף מנהלי ציבורי והן כנותן שירותים פרטי. הוא הגיע למסקנה כי לבנק אכן חלה חובת זהירות, שכן הוא מילא תפקיד קריטי בתהליך רישום הבעלות בדומה לרשויות השלטון, ושירותו חרג מעבר לגביית עמלות גרידא, מה שמצביע על רשלנות פוטנציאלית בגין אי אימות זהויות. עם זאת, קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין ההפסדים שנגרמו לחברת הביטוח לא הוכח בכתב התביעה. למרות שהכיר ברשלנות הבנק, בית המשפט העליון לא הטיל באופן מוחלט אחריות נזיקית בשל היעדר בירורים סיבתיים, ובסופו של דבר החזיר את התיק לבירור עובדתי נוסף כדי לטפל כראוי בסוגיות אלה. השופט טירקל חלק על כך, הדגיש ליקויים פרוצדורליים והציע כי היעדר פיצויים מוכחים צריך לבטל את חבות הבנק, והציע את הצורך לכבד את ההקפדה הפרוצדורלית ולנהל את המשאבים השיפוטיים ביעילות.