ע"א 397/04

תקציר

המערערת נטלה מהמשיב הלוואה בסך 5,000$ וחויבה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב לפרוע את ההלוואה בצירוף 25,000 $ הוצאות ושכ"ט עו"ד לאחר שהמפרק של המשיב הגיש בקשה. המערער ערער על החלטה זו, וטען כי הסכם ההלוואה אינו אלא מסווה לתשלום השכר המגיע לו מהמשיב וכי מדובר בהסכם על פניו. ערכאת הערעור, לעומת זאת, קבעה כי החלטת בית משפט קמא התבססה על ראיות עובדתיות וכי זכותו להעדיף את גרסת מנהל המשיב לאירועים על פני זו של המערער. עוד טענה המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא חקר את המצהירים על תצהיריהם, אך ערכאת הערעור ציינה כי מדובר בתוצאה של הסכם פרוצדורלי וכי המערערת אינה יכולה כעת להתלונן על כך. זאת ועוד, טענת המערער כי ההסכם היה ברור מאליו הטילה עליו את נטל ההוכחה והוא לא עמד בנטל זה. ערכאת הערעור החליטה שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא, ולא מצאה עילה לעשות כן כדי לעמוד במבחן ההיגיון והשכל הישר. עם זאת, בית המשפט מצא טעם מסוים בטענת המערערת בדבר ההוצאות, ועל כן הפחית את הסכום ל-15,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הערעור התקבל בחלקו במובן זה, והמערער חויב לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח גם בגין הליך הערעור.