ע"א 5120/16

תקציר

בפסק דין זה של השופט א' גרוסקופף מתייחס בית המשפט לפרשנותה של תקנה 6(ד) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, המקנה לבתי המשפט סמכות שבשיקול דעת להשיב אגרות בית משפט כאשר הליך גישור מסתיים או מועבר לבוררות. מדובר בהתדיינות משפטית מורכבת שיזמו בשנת 2004 מפרקי חברות, שהובילה לתביעה מהותית בסך 500 מיליון שקל, שגררה אגרת בית משפט בסך 12 מיליון שקל, כאשר רק 320 אלף שקל שולמו בתחילה. לאחר הסדר גישור בשנת 2015, הוגשה בקשה לדחות את התביעה בתנאי הדורש החזר שכר טרחה כתנאי מוקדם לתוקפו של הסדר הפשרה. בית המשפט הראשוני העניק את החזר האגרה ופטור. המדינה, שלא הייתה צד עיקרי לתביעה, התנגדה לכך, בטענה כי אופיו המותנה של הסכם הגישור חותר תחת המדיניות השיפוטית הראויה ותקנה 6(ד). בית משפט קמא אישר את החלטתו וציין כי היעדרותה של המדינה מההליכים אינה מבטלת את ההסדר, והחלטות שיפוטיות בעניין שכר טרחה מתחשבות באינטרסים כלכליים מפלגתיים לגיטימיים. פסק הדין משרטט ארבע שאלות מרכזיות בבקשות להחזר אגרות: תפקידה של המדינה בבקשות להחזר, הליך מעורבות המדינה, אפשרות להחזר חלקי ותוקפם של הסדרים מותנים. בית המשפט הגיע למסקנה שהמדינה יכולה לעסוק או לערער על החלטות החזר לפי שיקול דעת, אך אישר נוהלי החזר לפי שיקול דעת כדי לתמרץ הסדרים, ואף הציע החזרים חלקיים כאשר הם מועילים. פסק הדין קבע כי ההסדרים המותנים אינם ראויים, והדגיש כי אל לבתי המשפט לאכוף הסדרים המותנים בהחזר שכר טרחה, דבר המנוגד לתקנת הציבור ומחייב השלמת גישור ללא תנאי לפני החלטות על החזר. ערעור המדינה נדחה בהסכמה, והשאלות העקרוניות הובהרו כדי להנחות הליכים עתידיים ללא הטלת הוצאות.