ע"א 620/74

תקציר

פסק הדין בתיק זה עסק בערעור שעניינו הצהרת אבהות של משיב קטין. בסופו של דבר אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ואישר כי המערער הוא אכן אביו של הקטין. הוויכוחים המרכזיים התמקדו בשאלה האם די בהצהרה לבדה כדי לבסס אבהות ותחולת הדין הישראלי לעומת הדין האנגלי בענייני אבהות. בית המשפט אישר כי החוק הישראלי אינו מפלה בין ילדים שנולדו בנישואין ומחוצה להם בכל הנוגע למזונות וירושה וכי אין מניעה משפטית למתן הצהרת אבהות. המערערת טענה כי אמו של המשיב קיימה יחסים עם גברים אחרים, דבר המצביע על כך שאבהותו של הילד אינה ודאית. אולם, טענה זו נכשלה שכן היא לא הועלתה בכתב ההגנה הראשוני ולא הוכחה במהלך המשפט. משקל משמעותי ניתן לראיות כי האם ידעה לתאר סימן על גופו של המערער, המעיד על קשר אינטימי קודם. חוסר רצונו של המערער להביא ראיות רפואיות להפרכת טענה זו החליש עוד יותר את מעמדו. בעוד שבית המשפט ציין כי הימנעותו של המערער מלהציג ראיות מפלילות אינה יכולה להיחשב כהוכחה, הוא התיר היקש המעדיף את עדותו של המשיב. תימוכין נוספים להחלטת בית המשפט כללו את מעשיו של המערער: הוא סייע לניסיון הפלה בכך שהעניק לאם קשר עם רופא, והמשך ביקוריו אצל האם לאחר הלידה לא עלה בקנה אחד עם שלילת אבהותו. התנהלות זו סייעה במידה מספקת לתביעת האם, והביאה את בית המשפט לדחות את הערעור ולהורות למערערת לכסות את הוצאות המשיב.