ע"א 1693/09

תקציר

הערעור מתקבל בחלקו ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל. המשיבים מצווים לפצות את המערערים בשיעור של 66% מהנזק שנגרם עקב מות המערערים, כפי שיקבע בית המשפט המחוזי אליו הוחזר התיק לצורך כך. על בית המשפט המחוזי להכריע בגובה הפיצויים בהתאם לפסיקת החבות. המשיבים נדרשים לשלם למערערים הוצאות בשני המקרים, בסך של 40,000 ₪. פסק הדין מתבסס על המסקנה כי התנהלות הרופא בביקורו השלישי של המנוח במרפאה הייתה רשלנית. קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הוכח כי המנוח התלונן על קשיי נשימה מתקבלת. המערערים לא הצליחו להוכיח כי המנוח התלונן בפני הרופאים על קשיי נשימה, ועל כן בוחן בית המשפט את הטענה השנייה בעניין טכיקרדיה (אומץ הלב). המערערים הצליחו להוכיח כי המנוחה סבלה מטכיקרדיה במהלך ביקוריה במרפאה, וכי בנסיבות העניין היה על הרופאים לבצע בדיקות תסחיף, שהיעדרן מהווה רשלנות. המערערים רשאים להשתמש בדוקטרינת הנזק הראייתי לביסוס טענתם בדבר טכיקרדיה משמעותית, והדוקטרינה ישימה במקרה הנוכחי. רכיב הקשר הסיבתי אינו נעלם כליל, ועל המערערים להוכיח את יתר הקשרים הסיבתיים. אי ביצוע בדיקות אינדיקטור במהלך ביקוריו של המנוח במרפאת החוץ היווה רשלנות שהובילה לנזק ראייתי. הנסיבות השוררות במקרה הנוכחי היו צריכות להתריע בפני הרופא על ביצוע בדיקות אינדיקטור, שהיעדרן מהווה רשלנות. רשלנות זו אין משמעה חובה לבדוק מדדים עבור כל מטופל בכל ביקור במרפאה. לבסוף, לו היו מבוצעות הבדיקות הנדרשות, הן היו מגלות את הטכיקרדיה ומובילות את הרופאים לגלות את התסחיף ולטפל בו, ובכך מגדילות את סיכויי החלמתו של הנפטר בכ-66%. לפיכך, זכאים המערערים ל-66% מהנזק שנגרם עקב מות המנוח, בהתאם לפסק דין פתח.