ת"א 40891-10-13

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בתביעה שהגיש הורה לקטין שנולד עם מומים קשים. התביעה, שהוגשה בשנת 2013, טענה להולדה בעוולה עקב רשלנות הצוות הרפואי, ותבעה פיצוי בגין ההוצאות הכספיות שנגרמו לתובעת כתוצאה מכך. הנתבע טען כי התביעה הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות, שהיא 7 שנים מיום הלידה. התובעת, לעומת זאת, טענה כי "פסק הדין המר" שניתן לאחרונה – אשר הרחיב את העילות לתביעות הורים בגין הולדה בעוולה תוך ביטול זכותו של היילוד לתבוע בגין חיים בעוולה – יצר מצב משפטי חדש. פסק דין זה, טענו, צריך להיחשב כנקודת מוצא לתקופת ההתיישנות במקרה זה, ולהפוך את התביעה הנוכחית למועד. בית המשפט הסכים עם התובעת, וציין כי עילת התביעה המורחבת העומדת להורים לאחר פסק הדין המר שינתה באופן משמעותי את הנוף המשפטי. משכך, קבע בית המשפט כי יש לספור את תקופת ההתיישנות בתביעות הורים בדבר הולדה בעוולה מיום פסק הדין המר, ובכך להבטיח כי להורים תהיה אפשרות לתבוע בתוך 7 שנים ממועד זה, כל עוד טרם מלאו ליילוד 25 שנים. מאחר שתביעת התובע הוגשה בתוך 7 שנים מיום פסק הדין המר, היא נופלת בגדר תקופת ההתיישנות. לפיכך דחה בית המשפט את תביעת הנתבע וקבע כי ניתן להמשיך בתביעה, תוך שהוא מורה לנתבע לכסות את הוצאות המשפט של התובע.