ע"א 144/70

תקציר

פסק הדין המדובר הוא פסק דין בסכסוך רכושי. המשיבה, רבקה לופו, עתרה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בבקשה להורות למערערת הראשונה, פרדס חיסכון בע"מ, לרשום אותה כחברה ולהכיר בזכויותיה בחלקת פרדס. לופו טענה כי רכשה את החלקה באמצעות הלוואה מהמערערים השני והשלישי, יוסף ורחל זיגן, אותה פרעה מאז. הסיגאנים, לעומת זאת, טענו כי רכשו את המגרש בעצמם והשתמשו בשמו של לופו כחזית, בשל הסדר מיוחד שהיה להם עם ועדת היוזמה. בית המשפט המחוזי פסק לטובתו של לופו, בהתבסס על נטל ההוכחה, שכן לא עלה בידו לברר את העובדות באופן מהימן. השופט כהן, בבית המשפט העליון, מסכם את העובדות המרכזיות כך: שמו של לופו נרשם תחילה כרוכש החלקה המדוברת, אך הוא הושמט מהרשומות הרשמיות. מחיר הרכישה של המגרש שולם במלואו על ידי יוסף סיגן, באמצעות כספו שלו. ישנם דיווחים שונים על שיחה בין סיגן ללופו, שהביאה לשימוש בשמה ברכישה. לופו ובנה העידו כי סיגן הציע לה לרכוש את החלקה והוא יממן אותה, ואילו סיגן טען כי ביקש מלופו להשאיל את שמה מכיוון שהוועדה תאפשר לו לרכוש מגרש אחד בלבד. השופט כהן מגיע למסקנה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד, שכן הוא לא הכריע בעניין על מהימנותם של העדים. על פי עקרונות היושר, כאשר אין קשר הדוק בין הצדדים, קיימת חזקה כי רוכש הנכס הוא הבעלים האמיתי, והשם הרשום הוא נאמן בלבד. מכיוון שהכסף עבור החלקה סופק ללא עוררין על ידי הסיגנים, נטל ההוכחה היה מוטל על לופו להוכיח שהיא הבעלים החוקיים. מאחר שבית המשפט המחוזי לא תמך במפורש באף אחת מהגרסאות לאירועים, פסק הדין היה צריך ללכת לטובת החותמים. השופט ויתקון, אף שהוא מהסס לתגמל את ההונאה של הסיגנים, מסכים בסופו של דבר עם פסק דינו של כהן, ומציין את נטל ההוכחה כמכריע. לפיכך הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל. לופו נדרש לכסות את הוצאות המערערים בשני ההליכים המשפטיים.