עמ"א 38851-12-19

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשה לצו הריסה שיפוטי של מבנים שנבנו ללא היתר על קרקע בבעלות המדינה המיועדת לשימוש חקלאי. המבקש, המייצג את המדינה, מבקש להרוס את המבנים מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, המאפשר הריסה ללא הליך פלילי בנסיבות מסוימות. המשיבים הם אנשים הטוענים כי המבנים נבנו על ידי אביהם המנוח ומשמשים כיום לגידול בעלי חיים. על בית המשפט לקבוע האם התקיימו על המבקש שלושת התנאים למתן צו ההריסה: הוכחת בנייה בלתי מורשית, קיומה של אחת החלופות המנויות בחוק ו"עניין ציבורי מיוחד" בהריסה. התנאי הראשון מתקיים, שכן המשיבים לא הביאו ראיות להיתר בניה, והבנייה בוצעה בבלעדיו. התנאי השני, בדבר החלופות המנויות בחוק, מתקיים אף הואיל והקונסטרוקטור נפטר ולא ניתן להעמידו לדין בשל תקופת ההתיישנות. עם זאת, בית המשפט מוצא כי התנאי השלישי, "עניין ציבורי מיוחד", אינו מתקיים. למרות שהמבנים נבנו שלא כדין על קרקע חקלאית, המבקש לא הוכיח כי הם מהווים מכשול, מטרד או סכנה לאחרים או מפריעים לתכניות ספציפיות כלשהן בקרקע. יתר על כן, המבנים הוקמו לפני עשרות שנים, והמבקש לא פעל להריסתם עד כה. בית המשפט מדגיש את אופיים הדרסטי של צווי ההריסה ואת הצורך לאזן בינם לבין האינטרס הפרטי של המשיבים, במיוחד נוכח העובדה שהמבנים שימשו ברציפות לגידול בעלי חיים – מקור פרנסה למשיבים. בהתחשב בנסיבות, קובע בית המשפט כי שיקולי העניין הציבורי אינם עולים על אלה שהוצגו על ידי המשיבים. לפיכך, הבקשה לצו הריסה שיפוטי נדחית.