דב"ע נד/229 - 3

תקציר

במקרה של מר ישראל נעים וקרן הפנסיה נתיב, אישר בית הדין הארצי לעבודה את החלטת הערכאה הנמוכה יותר בנוגע לסכסוך הפנסיה בין מר נעים לבין מעסיקו לשעבר, חמת. נעים, שעבד בחמת במשך 32 שנה, טען לזכאות לפנסיה ברמה 15 על פי הסכם פרישה, אך קרן נתיב סיפקה פנסיה ברמה 14. הוויכוחים המשפטיים התמקדו בשאלה האם ההסכמים מהווים הסכם קיבוצי, שיאפשר התאמה כזו על פי כללי נתיב. בית המשפט לא מצא כל ראיה התומכת בכך שהסכם ההבראה היה הסכם קיבוצי, או שקרן נתיב קיבלה הודעה או אישרה שינויים כאלה בדיעבד. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי קידומו האפשרי של מר נעים בדרגה התרחש במהלך הפנסיה התקציבית הזמנית שלו וללא הסכמת הקרן. למרות נסיבות אלה, בית הדין מצא כי חמת הטעתה את מר נעים בכך שהסתירה עובדות מהותיות בנוגע לתנאי פרישתו, תוך הפרת חובת תום הלב הנדרשת במהלך משא ומתן להעסקה. משכך, בעוד שהעתירה להעלאת רמת הפנסיה של מר נעים נדחתה, בית המשפט חייב את חמת בפיצויים בשל פרקטיקות הטעיה שלהן שהשפיעו על החלטותיו הפיננסיות של מר נעים. לפיכך חויבה חמת לשלם סכום פיצוי מתוקן המשקף את הפער בין רמות הפנסיה הצפויות, שהסתכמו ב-37,455 ש"ח עם הפרשי הצמדה, ואילו קרן נתיב חויבה לשלם למר נעים סכום מסוים בגין חישוב שגוי של ההפרשות. ההתאמה בפיצוי כיסתה גם הוצאות משפטיות שנגרמו עקב הליך הערעור.