תפ"ח 657/09

תקציר

השאלה האם נאשם כשיר לעמוד לדין מבוססת על סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, שאינו מגדיר "פסול לעמוד לדין". ההכרעה בדבר אי יכולתו של נאשם לעמוד לדין, כמו גם שאלת הקשר הסיבתי בין מחלת נפש לבין חוסר יכולת להבין, להתגונן ולשתף פעולה עם סניגורו, נותרת בידי בית המשפט בלבד. מחלת נפש אינה פוטרת בהכרח נאשם מאחריות פלילית. על בית המשפט לשכנע את עצמו כי הנאשם, בשל מחלת נפש, אינו מסוגל לעמוד לדין, להבין את ההליך ולהתנהל באופן המאפשר לו להתגונן. על בית המשפט לשקול ראיות שונות, לרבות חוות דעת מומחים, כדי להחליט האם הנאשם סובל ממחלת נפש. על אף שקיימות אסכולות שונות בנוגע להגדרת "אי-יכולת לעמוד לדין", דעת הרוב גורסת כי על הנאשם להבין את ההליך המשפטי ולסייע להגנתו. אי שיתוף פעולה של נאשם אינו מעיד בהכרח על חוסר כשירות לעמוד לדין. נטל ההוכחה לביסוס טענת אי-כשירות לעמוד לדין מוטל על ההגנה, ועליה להוכיח אותה מעבר לספק סביר. במקרה הספציפי שלפנינו, השופטים מגיעים למסקנה כי ההגנה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, שכן חוות הדעת והראיות השונות מצביעות על כך שהנאשם כשיר לעמוד לדין. הוא אינו מנותק מהמציאות, בעל כישורים מילוליים טובים ומודע להליכים המשפטיים ולתוצאותיהם האפשריות. דעותיו הדתיות והאידיאולוגיות הקיצוניות של הנאשם אינן משפיעות על כשירותו לעמוד לדין, אם כי ניתן להשתמש בהן בטיעונים לגופו של עניין. השופטים, בהם צבי סגל, משה דרורי ומשה יועד הכהן, מסכימים כי הנאשם כשיר וקובעים כי הוא כשיר לעמוד לדין.