ע"פ 2330/97

תקציר

המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה ובשוד של חלפן כספים ונידון למאסר עולם על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ההרשעה התבססה על ראיות נסיבתיות, לרבות הקשר הידוע האחרון של הקורבן עם המערער, מניעיו הכספיים של המערער והזדמנות לבצע את העבירה, החלפת כיסויי רכבו והודעותיו למודיע על מיקום גופת הקורבן. המערער ערער על הכרעת הדין וטען כי אין די בראיות הנסיבתיות כדי להרשיעו, וכי שגה בית משפט קמא בהערכת הראיות והסבריו. עם זאת, בית המשפט העליון קבע כי משקלן המצטבר של הראיות מצביע באופן מובהק על אשמתו של המערער, וכי הסבריו אינם הגיוניים ובלתי סבירים. בית המשפט הדגיש כי ראיות נסיבתיות, אף שאינן חד-משמעיות כשלעצמן, יכולות לבסס הרשעה בשילובן. יתר על כן, בית המשפט מצא כי דברי המערער למודיע וגילוי גופת הקורבן תומכים בטענת התביעה. למרות שהיו כמה מחדלים בחקירה וגרסת ההגנה לא נדחתה לחלוטין, בית המשפט העליון הסכים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והדגיש כי בתי המשפט לא צריכים להעדיף הגנות בלתי סבירות על פני ראיות תביעה מוצקות. השופט א.א. לוי הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, החלטה שעליה הסכימו השופטת ט' שטרסברג-כהן.