ע"פ 3025/00

תקציר

במקרה משנת 1999 עמד המערער, אזרח ישראלי בשם הרוש, בפני הסגרה לארצות הברית. בקשת ההסגרה התגבשה לאחר שתוקן חוק ההסגרה כך שיאפשר פעולות כאלה לאזרחים ישראלים שאינם תושבי ישראל. בית המשפט המחוזי קבע כי המערער אינו תושב ולכן ניתן להסגירו, על פי הדין החדש. בערעור בחן בית המשפט העליון מספר סוגיות קריטיות, ובראשן השאלה האם ניתן להחיל רטרוספקטיבית את התיקון משנת 1999 על עבירות שבוצעו כאשר החוק הקודם היה תקף. בית המשפט קבע כי תחולת החוק החדש הייתה אקטיבית ולא רטרוספקטיבית, וטען כי כוונתו היא להילחם בפשיעה הבינלאומית ביעילות. הוא קבע כי אזרחים, כמו הרוש, שביצעו עבירות הניתנות להסגרה לפני שינוי החוק, עדיין עלולים לעמוד בפני הסגרה מבלי לפגוע בזכויות המוקנות, וקבע כי החוק צריך להרתיע את הציפייה לחסינות מעונש על ידי בריחה לישראל. המערער, שהתגורר ברובו בארה"ב, נישא לאזרחית אמריקאית ורכש תושבות אמריקאית, נקבע כי לא חידש את קשריו עם ישראל כדי להכשיר אותו כ"תושב ישראל". בית המשפט צידד בניתוחו של בית המשפט המחוזי, וציין כי הרוש לא הוכיח די הצורך זיקה לישראל מעבר לתושבות בארה"ב, ובכך הצדיק את הסגרתו על פי החוק המתוקן. ערעורו של הרוש נדחה מאחר שהנטל להראות כי הוא מחזיק במעמד של "תושב ישראל" לא התקיים.