עת"מ 6026-09-12

תקציר

השופט דחה את העתירה מכמה נימוקים. ראשית, העותרת לא הוכיחה את תוקפה של התכנית הראשונה ואת זיקתה להעברת מקרקעין, אלא הראיות הראו כי מדובר בהעברה מרצון. שנית, בשאלה האם הקרקע הופקעה או הועברה מרצון לממונה, הסכימה השופטת עם המשיב כי מדובר בהעברה מרצון שיזמו בעלי הקרקע, ולכן דיני ההפקעה אינם חלים. שלישית, השופטת הסכימה עם המשיב כי העותרים לא הוכיחו את שלושת התנאים המצטברים לפי סעיף 196 להשבה או לפיצויים: הפקעה על ידי הרשות, אי תשלום פיצויים ושינוי ייעוד. הקרקע לא הופקעה וגם אם כן, לא קיבלו העותרים כל תמורה ממשית כנגדה. במקום זאת, הייתה זו העברה וולונטרית שהיטיבה עם העותרים, לרבות חלוקה לחלקות משנה ודרכי גישה. רביעית, באשר לתביעה החלופית לפי סעיף 195, קבע השופט כי התנאים לא התקיימו שכן הקרקע לא הופקעה בפיצויים ולא נרכשה בהסכם. לבסוף, בשאלת מועד שינוי הייעוד, קבע השופט כי הוא אירע בשנת 1953 ולכן חוק התכנון והבנייה אינו חל, ויש לבחון את תקופת ההתיישנות לפי פקודת המקרקעין, הקובעת מגבלת זמן של 25 שנה. משכך, השיהוי הניכר בהגשת העתירה פגע ביכולתו של המשיב להתגונן, והעתירה נדחתה. הוצאות נפסקו למשיב.