ע"א 35/76

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך בין בעל הנכס לשוכר, כאשר השוכר, ששכר דירה בחוזה שכירות לשנתיים, סירב לפנות את המקום עם תום החוזה. הבעלים טענו כי הדייר אינו מוגן, אך האחרון טען כי הוא נתן תמורה לבעלים - שכללה סיוע לבעלים לפנות את הדיירים הקודמים, שיפוץ הדירה על חשבונו ותשלום לדיירים הקודמים - ולכן הוא דייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר. הבעלים טענו כי התמורה של השוכר אינה תקפה משום שהוא לא הודיע להם על התשלום לדיירים הקודמים. בית המשפט העליון קבע כי התמורה בגין דמי שכירות אינה צריכה להיות בדמות תשלום כספי למשכיר. בית המשפט גם פירש את הדינים הרלוונטיים כך שזכותו של שוכר בנכס לאחר תקופת השכירות הראשונית נובעת מהסכם השכירות עצמו ואין צורך להצמיד אותה לחוק הגנת הדייר. כמו כן, בית המשפט קבע כי השימוש בכוח לפינוי דיירים קודמים הפך את הפינוי לבלתי חוקי וכי הדייר הנכנס מוגן אם הנכס ריק והפינוי לא נעשה באמצעות פסק דין של בית משפט או באמצעים חוקיים אחרים, או אם הוא הושכר תמורת דמי מפתח. השופט ברנסון והשופט שרשבסקי קיבלו את טענת השוכר וציינו כי הבעלים נהנו מהתחשבות השוכר, שכללה סיוע בפינוי הדיירים הקודמים. עם זאת, השופט כהן חלק על כך, וקבע כי הדייר לא הצליח להוכיח שפינוי הדיירים הקודמים היה שלא כדין או שהם היו דיירים מוגנים. משמעות החלטת הרוב הייתה שהדייר מוגן ולא צריך לפנות את הנכס. הבעלים חויבו לשלם את הוצאותיו המשפטיות של השוכר.