דנ"א 441/12

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בעניינם של 13 אזרחים עיראקים שהוחזקו בישראל לתקופות שונות בין השנים 1993 ל-1999 בגין כניסה בלתי חוקית למדינה. המבקשים תבעו את מדינת ישראל לפיצוי כספי, בטענה שמעצרם אינו חוקי ומהווה הפרה של אמנת הפליטים. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו קיבל חלקית את התביעה, מה שגרם הן למבקשים והן למדינה להגיש ערעורים לבית המשפט העליון. פסק דינו של בית המשפט העליון דחה את ערעור המבקשים וקיבל את טענת המדינה, בקובעו כי המדינה לא התרשלה ביחסה למבקשים. באופן ספציפי, בית המשפט קבע כי הביקורת שנמתחה על המדינה בפסיקה קודמת של בג"ץ בנוגע למעצרם הממושך של המבקשים אינה מהווה ממצא של רשלנות. זאת ועוד, קבע בית המשפט כי המדינה פעלה במלוא המרץ בניסיונה לגרש את המבקשים ולפיכך מעצרם היה סביר בנסיבות העניין. עוד נקבע בפסק הדין כי לא ניתן לקבוע את זכאותם של המבקשים למעמד פליט בהליך אזרחי זה. בנוסף, אישר בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי שלא לפצות את המבקשים על הקשיים שנקלעו אליהם לאחר שחרורם, בשל התנהלותם שלהם והיעדר פיצויים מכומתים בתביעתם. המבקשים ביקשו לקיים דיון נוסף, אך בית המשפט העליון דחה זאת, בנימוק של היעדר קשיים מיוחדים שמעורר פסק הדין, והדגיש כי פסק הדין מבוסס על נסיבותיו הספציפיות של המקרה. בית המשפט גם הורה למבקשים לכסות את הוצאות המשפט של המדינה. סיכום מקיף זה לוכד את עיקרי פסק הדין, מאזן בין בהירות ומקיפות תוך הקפדה על מגבלת המילים הנתונה.