פ"א 31071-10-14

תקציר

פסק הדין מפרט את התנאים שבהם נאשם יכול לקבל פיצוי מהמדינה בגין הוצאות הגנה ונזקים כתוצאה מכתב אישום. על פי סעיף 80 לחוק העונשין, נאשם שזוכה יכול לקבל פיצויים אם לא היה בסיס להאשמה או אם היו נסיבות אחרות המצדיקות זאת. עם זאת, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח עילות אלה. העילה הראשונה, "אין בסיס להאשמה", מתפרשת באופן צר ודורשת הוכחת "חוסר סבירות קיצוני" מצד התביעה. אין די בכך כדי להראות שכתב האישום היה בלתי סביר; חוסר הסבירות חייב להיות בולט וברור. העילה השנייה, "נסיבות אחרות", מתייחסת למצבים חריגים של זדון, חוסר תום לב או חוסר סבירות מהותי, והיא לא הייתה ישימה במקרה זה. פסק הדין מדגיש כי היעדר בסיס להאשמה מתייחס למצבים בהם אף משפטן סביר לא היה מוצא לנכון להגיש כתב אישום נגד אדם. יש לבחון היטב את הראיות שהציגה התביעה טרם הגשת כתב האישום כדי לקבוע אם ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה. במקרה דנן, ערעורו של הנתבע לפיצויים בעילות אלה נדחה, שכן הראיות הראו כי החלטת התביעה לא הייתה בלתי סבירה באופן קיצוני. בית המשפט בחן גם האם הנתבעת תרמה לחקירה ומצא כי עדותה לא הייתה כנה, דבר השולל את זכותה לפיצויים. יתר על כן, בית המשפט הכיר בכך שהעמדה לדין היא פגיעה פוטנציאלית בזכויות הפרט, אך ציין כי קיים אינטרס ציבורי לאפשר מרווח טעות מסוים בשיקול הדעת. לפיכך, הערעור נדחה, שכן לנתבעת לא נגרמו הוצאות או נזקים כלשהם, והנסיבות אינן מצדיקות פיצוי. פסק הדין איזן בין זכויות הנאשם לבין האינטרס הציבורי ושימש תזכורת לכך שסעיף 80 נועד להיות מוצא אחרון.