ת"א 39754-04-10

תקציר

התובע, עיזבון המנוח ב.י., הגיש תביעה נגד המרכז הרפואי אדית וולפסון, בטענה לרשלנות רפואית ורשלנות שגרמה למותה של המנוחה. המנוח, נער בן 15 וחצי, הובא לבית החולים לאחר שחש כאבים בגב ובחזה וחוסר תחושה ברגליו, לאחר צלילה ממושכת בבריכה. החשד הראשוני של הצוות הרפואי היה שהמנוח סובל מבעיה מטבולית, והם החלו בטיפול מתאים. עם הידרדרות מצבו של המנוח, העלה הצוות הרפואי חשדות נוספים, לרבות בעיות בכלי הדם ובנוירולוגיה, ובהתאם הזמין בדיקות נוספות והתייעץ עם מספר מומחים. בעקבות תוצאות בדיקות אלו, שהראו לחץ דם גבוה ברגליים, הוזעק לבית החולים קרדיולוג, אשר בדק את המנוח והזמין בדיקת !0, שתוצאותיה הראו כי המנוח סובל מסיבוך כלי דם נדיר הנקרא קרע, המצריך ניתוח דחוף. המנוח הועבר לבית חולים אחר לצורך הניתוח, אך למרבה הצער נפטר במהלכו. התובע טען כי הנתבעים התרשלו בטיפול במנוח, בכך שלא ערכו בירור מקיף וממצה כאשר עלה חשד לקרע, לא סיפקו למנוח את התרופות הדרושות להורדת לחץ הדם שלו, ועיכבו באבחון הקרע ובפינוי המנוח לבית החולים האחר, מה שגרם לקרע להתקדם ולמצבו של המנוח להידרדר עד יום מותו. עוד טען התובע כי הנתבעים התרשלו בניהול התיק הרפואי של המנוח, דבר שגרם לנזק ראייתי, וביקש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים. בית המשפט קבע כי התנהלות הנתבעים אינה מהווה רשלנות. החשד לקרע לא התעורר בשעה 15:00 עת התקבל המנוח בבית החולים, ואף לא בשעה 16:00, לאור הסימפטומים השונים שהפגין המנוח ונדירות התופעה. החמצת הלקטית ממנה סבל המנוח לא הצביעה בהכרח על בעיה בכלי הדם, שלא לדבר על קרע. למרות שבית המשפט קבע כי המנוח לא קיבל טיפול להורדת לחץ הדם שלו, הוא קבע כי לא מדובר ברשלנות, שכן טיפול כזה היה שנוי במחלוקת ואין הוכחה שהוא היה מונע את הידרדרות המנוח. בית המשפט גם לא שוכנע כי הסיבוכים במעי המנוח התרחשו לפני שאובחן אצלו קרע או בזמן שחלף להעברתו לבית החולים האחר. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי מעשיהם של הנאשמים לא חרגו מהנורמה הרפואית הסבירה; הצוות הרפואי פעל כראוי ובמסירות, בחן אבחנות שונות והתייעצו עם מומחים. כמו כן, לא נמצא קשר סיבתי בין התנהלות הנתבעים לבין מותו של המנוח. בית המשפט הדגיש כי רופאים בחדרי מיון אינם יכולים לבצע בדיקות אבחנתיות שיאששו את כל החשדות, במיוחד כאשר מדובר במצב רפואי נדיר, וציין כי הנתבעים פעלו בהתאם לדרישות התקנות הרלוונטיות. באשר לניהול הרשומה הרפואית, קבע בית המשפט כי הנתבעים לא התרשלו, שכן היעדר הרישום בזמן אמת נבע מדחיפות המצב ומרצונם של הרופאים להתמקד בטיפול במנוח. בית המשפט קבע כי הרשומה הרפואית נוהלה כראוי בנסיבות העניין, ולא גרמה לתובעים נזק ראייתי. לפיכך, לא היה מקום להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.