ת"א 33419-12-16

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב בדיקה ביטחונית שערך התובע, אזרח ישראלי בעל אזרחות ערבית, בשדה התעופה ברומא טרם עלייתה לטיסה לתל אביב המופעלת על ידי הנתבעת, ישראייר. התובעת טענה כי הבידוק הביטחוני היה מפלה, משפיל ומפר את זכויותיה הבסיסיות, והגישה תביעה נגד ישראייר, רשות שדות התעופה ושירות הביטחון הכללי. הנתבעים טענו כי התביעה פסולה בשל התיישנות וכי הבידוק הביטחוני בוצע על פי הנחיות השב"כ ורשות שדות התעופה. בית המשפט בחן את תחולתן של אמנות ורשה ומונטריאול, המסדירות שתיהן תובלה אווירית בינלאומית וגוברים על הדין המקומי בנוגע לאחריות לנזק וקבע תקופת התיישנות של שנתיים. השופטת קבעה כי האמנות חלות על התיק, המגדירות את הבידוק הביטחוני כחלק בלתי נפרד מתהליך העלייה למטוס, ולכן התביעה נדחתה בזמן, שכן היא הוגשה מעבר למועד האחרון של שנתיים. בנוסף, דחתה השופטת את הטענות נגד רשות שדות התעופה ורשות ניירות ערך. השופט טען כי תפקידה של רשות שדות התעופה הוא למלא אחר הנחיות הביטחון של השב"כ וכי אין ראיות לכוונתם או למעשיהם המפלים. בנוסף, נהלי האבטחה של השב"כ חסויים, ומאחר שהתובע לא הגיש עתירה לחשיפתם, בית המשפט לא יכול היה לקבוע אם הם מפלים. בסופו של דבר, השופט הורה על מחיקת התביעה כנגד כל הנתבעים, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים. פסק הדין הדגיש את המורכבות המשפטית סביב טענותיה של התובעת והכיר באמיתות טענותיה העובדתיות בנוגע לבידוק הביטחוני המפרך.