עת"מ 34565-05-19

תקציר

העותרים ערערו על החלטת ועדת ערר בנוגע לביצוע תמ"א 38, שמטרתה חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה וקידום התחדשות עירונית. השאלה המרכזית הייתה פרשנות המונח "מבנים המיועדים למגורים" בתכנית. העותרים טענו כי כל מבנה שיש בו שימוש למגורים, גם אם הוא מנוגד להיתר הבנייה, צריך להיחשב למגורים. בית המשפט חלק על כך וקבע כי ייעוד המבנים על פי התב"ע מבוסס על היתר הבנייה ולא על השימוש בפועל או המותר בקרקע. השופטת הדגישה כי מטרת התכנית היא מתן תמריצים לבנייני מגורים ולא למבני ציבור וכי הקריטריונים לסיווג הם ייעוד הבניין ולא מספר האנשים או השעות שהם שוהים בו. לגבי דירה בקומה העליונה של הבניין וחדרי אברכים בישיבה, מצא בית המשפט כי השימוש בהם היה אגב השימוש הציבורי העיקרי בבניין. לפיכך, הם לא הפכו את הבניין למגורים. השופט התייחס גם להחלטת הוועדה בדבר פרסום מחדש של בקשה מתוקנת וקבע כי היא צריכה להיות מוכרעת על ידי הוועדה המקומית לאחר בחינת הבקשה המתוקנת. השופט הורה לשקול את טענות המשיבים שלא נדונו אם הן רלוונטיות לבקשה החדשה, אך ציין כי חלקן עשויות להיות מיותרות. כל צד היה אמור לשאת בהוצאותיו, ופסק הדין היה אמור להינתן לצדדים בהתאם.