ע"א 336/75

תקציר

פסק הדין מתייחס לערעור על החלטה לדחות בקשה להארכת מועד להגשת תביעה לפיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 ("החוק"). המערערת, ששרדה את השואה וסבלה ממחלת עצבים המיוחסת לשהותה במחנות ההשמדה, הגישה תחילה בקשה להארכת מעצר בשנת 1964, שלוש שנים לאחר המועד האחרון שנקבע בחוק. בקשה זו נדחתה על ידי הרשות המשיבה בשנת 1967 בנימוק שהטעמים הרפואיים שניתנו לא התקבלו. המערער הגיש בקשה לפי החוק המתוקן בשנת 1969 והוכר כבעל 30% נכות לצמיתות. עם זאת, בקשתה הבאה בשנת 1973 להארכת זמן נדחתה שוב. המערערת ערערה על החלטה זו לוועדת הערר, בטענה כי מצבה הנפשי מנע ממנה להגיש במועד, אך נדחתה. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, תוך שהוא מדגיש את הצורך בגישה ליברלית כלפי ניצולי שואה החולים במחלות עצבים ונמנע מלשלול את זכויותיהם מטעמים פרוצדורליים בלבד. בית המשפט קבע כי יש לאפשר למערערת להאריך את המועד להגשת תביעתה. ועדת הערר אמנם דחתה את הערר וקבעה כי נכותו של המערער אינה מהווה ראיה מספקת לאי יכולת להגיש במועד, אך בית המשפט התחשב בנסיבות הספציפיות וטען לטובת הקלות כלפי מי שנפגעו נפשית במחנות ההשמדה. פסק הדין התייחס למקרים דומים קודמים שנקטו גישה גמישה והכירו בחוויותיהם האישיות של ניצולי השואה. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולתת את הארכה המבוקשת, ללא הוצאות כלשהן. השופט שמגר הדגיש את הצורך לראות את ההחלטה בהקשרה העובדתי הספציפי, תוך הימנעות מכל היקש באשר לעמדת בית המשפט ביחס לתובעים המסרבים להיבדק רפואית.